מאז ומעולם מצאתי הגיון בטענתה של גולדה מאיר, שאינה נושאת באחריות הבלעדית לכישלון במלחמת יום הכיפורים. כאשר כל הגנראלים, נהגה לומר, מסבירים לה כי אין סכנה שמדינות ערב יתקפו לפתע את ישראל, מדוע היא צריכה להתעלם מדעתם ולגייס את צה"ל ולפתוח במלחמת-מנע? טיעון חזק.
(לא לגמרי. מפני שברצותה לא לנהל משא-ומתן עם כל גורם ערבי היא הגיעה מראש להסכם עם ארצות הברית: זו לא תקדם משא-ומתן עם מצרים עד לאחר הבחירות בישראל, ובתמורה צה"ל לא יפתח במלחמת מנע. אבל נניח לזה בצד).
טענתי העיקרית כלפיה הייתה שונה לחלוטין: בתום קרבות ההתשה ב-1970 העלה משה דיין המקורי הצעה לנהל עם אנואר סאדאת משא-ומתן על הסדר ביניים, וזה תכנו: צה"ל ייסוג מתעלת סואץ (למעברי המיתלה והגידי בסיני) בתמורה לפתיחתה לתנועת אוניות ולהסכם אי-לוחמה (Non belligerency).
בתחילת 1971 הסכים אנואר סאדאת, במפתיע. גולדה לא רצתה הסדר. אבל בגלל לחץ אמריקני העמידה פנים שמסכימה אלא שטירפדה אותו ללא הרף. סייעו בידה יגאל אלון וישראל גלילי ושלמה הלל וחיים ברלב (אז רמטכ"ל) רוב הממשלה. היחיד שתמך במהלך היה השגריר בארצות הברית יצחק רבין (ספר מעולה עוסק בנושא בהרחבה, ד"ר מאיר בוימפלד "קפיצה למים הקרים").
קושיה: מדוע העליתי עתה את סיפור הרקע מן האוב? ובכן, אתמול התחלתי לקרוא את האוטוביוגרפיה החדשה של הדיפלומטית והח"כית קולט אביטל "הילדה עם העניבה האדומה" (הוצאת ידיעות אחרונות). קראתי כמה וכמה דברים מעניינים, ובין השאר גם את התיאור העובדתי הבא:
בנובמבר 1977, כשלוש שנים וחצי לאחר הדחתה, הגיעה גולדה מאיר לטיפול עיניים בבוסטון. הדיפלומטית קולט אביטל הוצמדה אליה. בעודה מתכוננת להסיע את גולדה ומזכירתה הנצחית לו קידר הודיע חיים יבין האמריקני וולטיר קרונקייט כי מיד ייפתח שידור דרמטי עם אנואר סאדאת ומנחם בגין. סאדאת הודיע על נכונותו לבוא לכנסת בירושלים ובגין הכריז כי יקבל את נשיא מצרים ובזרועות פתוחות.
במכונית שאלה מאיר מה כל כך דרמטי בזה? אביטל: "סאדאת הודיע שהוא מוכן לנסוע לירושלים". מאיר: "האמנת לו"?
מכאן ואילך לאורך כל הנסיעה גולדה חזרה להיות גולדה. היא שאלה כמה זמן אביטל במשרד החוץ, והאם לא למדה דבר על התעמולה הערבית? בהמשך פקפקה בידיעת השפה האנגלית שבפי אביטל וברמת האינטליגנציה שלה.
בפתח ביתו של הרופא המתין לגולדה מי שהיה שגריר ארצות הברית בישראל בתקופת מלחמת יום הכיפורים וולוורט ברבור. הוא שאל בהתלהבות: "גולדה, האם שמעת את החדשות הטובות? מה את אומרת על כוונתו של סאדאת לנסוע לירושלים"? גולדה ביקשה הבהרות. הנוכחים חזרו ושאלו אותה מה היא אומרת על כך?
לבסוף באה התשובה המקוממת: "אם זה נכון - זאת תהיה תחילת הסוף של מדינת ישראל".
זאת גולדה שטרפדה את הסדר הביניים המקורי של דיין, שנועד למנוע את מלחמת יום הכיפורים. היא גם מנעה משא-ומתן (לו הסכים סדאת) על הסדר קבע סופי על-פי מתווה של שליח האו"ם גונאר יארינג.
גולדה נשארה גולדה. היא לא רצתה משא-ומתן לפני המלחמה. גם לא אחריה. כל מה שחשבנו אז על גולדה פשוט היה נכון. יותר מדי נכון. נסגר עוד מעגל להיסטוריונים.
