(אומרת דברים בשפת הסימנים, להלן תרגומם: אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה
נפתלי בנט, חברות וחברי הכנסת, מכובדיי כולם, "האזינו השמים ואדברה. ותשמע הארץ אמרי פי"; "אשא דעי למרחוק ולפעלי אתן צדק". הינני, שירלי פינטו קדוש, נכדה לסבא ציון וסבתא סוזן טפיירו, בת לורד ויונתן פינטו, אחות בכורה לאביב ואשתו של מייקל, אם לנבות טל ולעוד אחת בדרך. נולדתי בחיפה בסוף שנות השמונים, וגדלתי בקריית ים. משפחתי משפחה מסורתית וימנית. אבי יונתן אימץ את ערכיו והעריץ את זאב ז'בוטינסקי. דרך אימי למדתי לאמוד את ערכן של יצירות אומנות ושכיות חמדה. סבי וסבתי התמידו יום-יום להושיבני וללמדני את מורשת ישראל ותרבות העולם, את פרקי אבות, משלי איזופוס, יצירותיו של לה פונטיין ואת שירתו של
חיים נחמן ביאליק. בנוכחותם ונכונותם לענות על כל שאלה ששאלתי ועל כל קושיה שהקשיתי, הם הזכירו לי יום-יום, שעה-שעה, שאין דבר העומד בפני הרצון.
כבר מגיל קטן, יחד עם הוריי, חוויתי מ
מקור ראשון על בשרי ועל נפשי את חוסר הנגישות, היעדר המודעות והחסמים הטבועים בחברה. על-אף קשיים אלו, שאבתי את השקפת העולם והערכים שמשפחתי הנחילה לי. עד היום הם חלק בלתי נפרד ממני. ערכי אהבת המולדת ותושביה עבורי הם ערכים מקודשים, שלשמם ובשמם אני מאמינה שצריך לעבוד יום-יום.
היום, ג' באב תשפ"א, עומדת אני כאן מעל בימת הכנסת, בימה שעליה עמדו ונאמו מנהיגי ומנהיגות האומה לדורותיהם, נרגשת וגאה. אני חשה את גדולתם מרחפת מעל ראשי ואת עול זכות שליחותי למען עם ישראל ומדינת ישראל על כתפיי. הינני כאן, ניצבת מולכם, למול עיני העם, אך אינני עומדת בשם עצמי בלבד. לצידי ניצבים מיליון ו-800,000 איש ואישה, ילד וילדה, נער ונערה עם מוגבלויות פיזית, נפשית, חושית, שכלית, ומחלות שקופות כגון פוסט טראומה, שאינם מצליחים לחיות כאן במדינת ישראל חיים מלאים כאזרחים שווים. לצערי, מדינת ישראל, מיום הקמתה ועד היום, 73 שנה, לא מצליחה לתת מענה ראוי לאנשים עם מוגבלות. אותה אוכלוסייה נדחקה, ועודנה נדחקת, לשולי החברה הישראלית; אותה אוכלוסייה הפכה לשקופה באופן מוחלט, קולה וזעקתה לא נשמעים.
הקשיים מתבטאים בדברים הבסיסיים ביותר בחיי היום-יום, בין אם מדובר באזרח עם מוגבלות שאינו מצליח להתפרנס בכבוד כי האוטובוס הבין-עירוני המגיע למקום עבודתו אינו נגיש; או אזרח חירש שהורדם לקראת הליך רפואי פולשני ללא הסכמתו, כי לא הבין את הרופא והצוות הרפואי לא הבין אותו, כי אין בנמצא תרגום לשפת הסימנים; אם זה תלמיד כיתה א' שמתמודד עם אפילפסיה ולא מגיע ללימודים כבר שנה שלמה, משום שבית הספר אינו מאפשר לו להיכנס לכיתה יחד עם כלב השירות שלו. והרשימה עוד ארוכה. אנשים אלו מופלים לרעה בהרבה מתחומי החיים. כ-65% מאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות אינם מועסקים כלל. הרבה מן המקומות הציבוריים והפרטיים אינם נגישים בפניהם, ואם כן - באופן חלקי ביותר.
מכובדיי, הכל מתחיל במודעות. מודעות זו, לצערי, בארץ, נמוכה מאוד - החשש מפניהם, משונותם. רבים נוטים לתייגם בתוויות שליליות: הם מסכנים, מפחידים, מידבקים, הם אינם מסוגלים לעבוד, ובטח לא איתנו. חוסר היכולת של החברה להכיל אנשים עם מוגבלות בתוך מרקם החיים הישראלי - במערכת החינוך, בבריאות, בתעסוקה, בתרבות, בספורט ובתחומים רבים אחרים - מונע מגע ישיר בין שתי האוכלוסיות ומרחיק את ההזדמנות לשבור את הדעות הקדומות. ובינתיים, הן רק מתחזקות. אותם סטיגמות וחששות לא מבוססים הדחיקו את אותה אוכלוסייה לשולי החברה הישראלית, למה שאני מכנה "הפריפריה האנושית". היא נהפכה אט-אט לשקופה, לא רלוונטית. אוכלוסייה מסכנה וחולה, ואת הדבר הזה אנחנו מוכרחים לעקור מהשורש.
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קטן, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. שעות אחדות לפני שהושבעתי לכנסת, קיימתי שיחת זום עם פעילים. במהלך השיחה, אישה מבוגרת כבת 80, חירשת, פרצה בבכי, בכי עמוק מעמקי נפשה, המקפל בתוכו עשורים של תסכול, אך בה בעת - תקווה; תסכול על היותה שקופה הן בעיני החברה והן בעיני קברניטיה, ובעיקר על היעדר שוויון הזדמנויות. היא התקשתה להאמין שסוף-סוף יש לה כתובת בכנסת, מאז קום המדינה, לאחר שנים על גבי שנים.
בטרם היבחרי לכנסת ישראל פנו אליי הרבה אנשים בשאלה איך אתמודד עם גודל התפקיד כחברת כנסת חירשת: איך בכלל את חושבת שאת רוצה להיות חברת כנסת, הרי את חירשת. תשובתי אליהם בעת הזו, דווקא כאן, מעל בימת הכנסת, היא באזכורו של מנהיג גדול בתולדות ישראל: משה רבנו, גדול הנביאים, שהוציא את עם ישראל מעבדות לחרות. המנהיג שהוביל לשינויים המבניים החברתיים העמוקים ביותר בעם ישראל, היה אדם עם מוגבלות. כאשר הקדוש ברוך הוא מטיל עליו את המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא נרתע. הוא מנסה לשכנע את הקדוש ברוך הוא שהוא אינו האדם הנכון - כל שכן המנהיג הנכון. הוא אינו מאמין ביכולותיו להשפיע, להוביל, לשנות ולהנהיג את העם. ויש החשש מהתגובות הציבוריות הצפויות. הרי הוא אינו מדבר ברור, וכוחו הבסיסי, הראשוני, של מנהיג הוא ביכולתו לדבר, ולפנות אל העם ואל ליבו. איך הוא ינהיג את העם? "ויאמר משה אל ה', בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד וכבד לשון אנכי".
משה גדל בלב המנהיגות המצרית, בצל שושלת שררה ומתחנך כי המודל הרצוי של מנהיג הוא אדם רם ונישא, בדמותו ובצלמו של אל, ללא "שום פגם". מושלם. בהשוואה למנהיגי מצרים, משה פוסל עצמו באופן נחרץ מלהיות ראוי לסטנדרט מנהיגותי זה. אולם, נקודת המבט האלוקית על מודל המנהיגות הינה שונה בתכלית. מנהיגות אינה כלל ועיקר החזות החיצונית או הפיזית, אלא הרוח והדרך. במילים אחרות, המוגבלות אינה מגבילה אלא החברה היא זו שמגבילה. ה' מאמין במשה וביכולותיו להנהיג ומטיל עליו את המלאכה המסובכת. יותר מזה, הקדוש ברוך הוא לא מתכחש לפומביות שבמגבלה של משה או מנסה להסתירה מעיני העם. אדרבה, הוא מנגיש למשה את העבודה שלו. הוא ממנה לו את אהרן אחיו, שיהיה לו למתורגמן. "ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים". המסר האלוקי אומר לנו בצורה ברורה וחדה: מנהיגות אמת היא מנהיגות הרוח והדרך.
כיוזמת חברתית ופעילה הגעתי לא מעט פעמים לכנסת במהלך השנים כדי לקדם נושאים חברתיים רבים. הייתי שותפה להישגים חשובים, אך אחרי מאבקים ארוכים ומתישים. אך היו גם מקרים לא מעטים שבהם גלגלו אותי מכל המדרגות. מצאתי את עצמי בסבך ביורוקרטי ללא מוצא. מהיום - לא עוד. אם יחסה של המדינה לסוגיית שילובם של אנשים וילדים עם מוגבלויות תוך עקרון שוויון ההזדמנויות תתבסס כמשימה לאומית, הנושא יתקבע כנורמה חברתית מחייבת - להזנקת הכלכלה וההון האנושי לאין שיעור. לשם אני שואפת להגיע ביחד איתכם. אני קוראת לכם להצטרף אליי לשינוי. עלינו להפסיק בחלוקה של "הם" "ואנחנו". אנשים עם מוגבלויות הם אזרחי מדינת ישראל, אוהבי הארץ, המוכנים לתרום את חלקם עבור המדינה. הם בעלי חובות, אך הם אינם מקבלים את הזכויות הבסיסיות ביותר כאזרחים.
חברי וחברות הכנסת, חברי הקואליציה והאופוזיציה, הבה נתחיל. אנחנו צריכים לפעול להנגיש את היום-יום עכשיו. כל מבנה שנבנה חייב להיות נגיש מראש לאנשים וילדים עם מוגבלות פיזית. כל שירות שניתן חייב להיות נגיש מראש למוגבלות חושית או שכלית. כל מוצר שמיוצר חייב להיות נגיש מראש לכל סוגי המוגבלויות. מוסדות ציבוריים חייבים להוות ראש חץ בנושא, ובעקבותיהם יבואו השאר.
מעבר לשינויי החקיקה המתוכננים, אני מתחייבת להוות כתובת אמיתית לציבור אנשים עם מוגבלות בישראל. כולי תפילה, שהקדוש ברוך הוא ינחני בדרך הנכונה להיות שליחה נאמנה לציבור, לאזרחי מדינת ישראל כולם, הן בדרך של הסרת מכשולים ליצירת חברה מכילה ונגישה והן בהסרת מעצורי התודעה והדגשת הכבוד ההדדי.
אני רוצה להודות לראש ממשלת ישראל נפתלי בנט, לשרת הפנים איילת שקד ולשר הדתות מתן כהנא, שכיבדו אותי מאוד בנוכחותם כאן הערב. אתם שותפים אמיתיים לדרך, איתכם צעדתי כתף אל כתף בתוך כל המערבולת הפוליטית בשנים האחרונות, בתקווה שנמשיך יחד בעשייה הציבורית הברוכה לעוד שנים רבות. כמו-כן, לליאת פיג'ו, מתורגמנית לשפת הסימנים, שותפתי, הצועדת יחד איתי שנים רבות במסע משמעותי זה. תודה להוריי על המטען הערכי, לאחי אביב, שתמיד זמין לתובנה מחכימה, לסבא ציון ולסבתא ממה, שהאמינו בי לאורך כל הדרך, לסבתא סימי, ולמשפחתו של בעלי, משפחת קדוש, שתמיד שם בשבילנו.
אסיים בתודה לאישי מייקל, המלווה אותי יחד מנערות, שותף אמת לחיים עצמם, על הדבש ועל העוקץ שהם מביאים איתם. לנבות טל, בני בכורי, שבעצם קיומו מהווה לי מצפן ומורה דרך למחויבות שיש בשליחותי ועל מה שיש עוד לתקן ולקדם.
"כי עוד אאמין גם באדם, / גם כרוחו, רוח עז."; "שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך." בשמי ובשם מיליוני אזרחי ואזרחיות ישראל עם מוגבלות ובשם אזרחי ישראל כולה, מתחייבת אני. תודה רבה.)
