המציאות שבסיפורה של סביון ליברכט "סינית אני מדברת אליך"? עולה על כל דמיון. על פליטי השואה שהקימו משפחות בארץ, ועדיין רדופים במוראות עברם, וזה מה שמשליך על היחסים במשפחותיהם. שתי אחיות ששרדו את הגיטאות ואת אושוויץ, קרולה התוססת שגמלה בליבה לשכוח מה שהיה ולחיות את החיים בשמחה (
לימור גולדשטיין הכה מלבבת, מחצינה רגשות, מרנינה ותוססת), ומנגד - אחותה הגדולה מרתה, העגמומית והממשיכה לחיות ולחוות את זכרון העבר הטראגי (
שירי גולן שהרגש בתוכה כמו הוקפא בגלל מוראות העבר) - מסמלות את שתי הגישות הבולטות בקשר לנושא זה. משולש האהבה בין אברם, שכה אוהב את מרתה, ובין קרולה שעדין נמשכת אליו, ושהיה נשוא אהבתה טרום השואה, ממשיך להתקיים ולכרסם בחיי הנישואים של קרולה ואברם.
יתרה מכך, הדמות הטראגית במחזה היא הבת מירי (
דניאל גל הכה מרגשת ונוגעת ללב). המחזה נע בין ההווה, כשמירי מגיעה אחרי 20 שנה שברחה מהבית, ונפגשת עם מתווך בדירת הוריה שנפטרו כדי למוכרה - לבין העבר, שם נחשפת מערכת היחסים הבעייתית במשפחה בין ההורים, האחות והבת הקטנה מירי,
מיטל נוטיק, המפתיעה גם בשליטתה ביידיש כשהיא שרה ורוקדת עם הדודה העליזה. שילוב שני רבדי הזמן הללו מעניק למחזה את הדרמה, שיצוקה מדם ליבם של ילדי שורדי השואה, ומליבה של המחזאית. דרמה שהפכה כבר לקלאסיקה ישראלית, מאז נכתבה ב-1992, ואף הועלתה בחו"ל.
נמרוד ברגמן בדמות האב ובן הזוג האוהב של מרתה, ממחיש את סגולותיו כשחקן שייכספירי קלאסי - בדיבור רהוט להפליא בקולו הערב, ובמשחק מעולה ומושלם. הוא מצליח להמחיש את השבר בליבו בשל סגירותה של אשתו, וכיצד הסדק שיוצר הנתק ביניהם הוא הגורם לדרמה להגיע לשיאה.
דמותו של המתווך שמעון (
קובי פרג׳ הכובש שהטקסט שבפיו כה נוקב וקולע, וכובש בכך כל צופה) מהווה את הסמן למשבר הבין-עדתי שהתקיים במדינה הצעירה שזה אך הגיעו אליה השבטים שהיו פזורים בעולם כולו. משבר שהיום כבר דהו רוב הסטיגמות המוזכרות במחזה, אך התעצם וקיבל צורה וצבע שונים ומסוכנים עד כדי רצון חלק מהעם להתנכר לזהות הלאומית והדתית של העם היהודי; מה שעלול להביא לסיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למרות שהמחזה נכתב במאה שעברה, הוא מאיר זרקור על הסכנה כיום שבפיצול העם, והוא בבחינת אזהרה כנגד האיום על קיומנו כאן.
הבימוי של ציפי פינס יוצר כאן מעדן תיאטרלי, העולה על כל ההפקות הקודמות של המחזה. עיצוב הבמה הקולע של
כנרת קיש, עיצוב התלבושות היפהפה והמצודד של
אורנה סמורגונסקי, עיצוב התנועה של
שרון גל המגיע לשיאו במחול של לימור גולדשטיין ומיטל נוטיק - שהוא הבונבון בהצגה, בליווי המוזיקה הנכונה של אמיר לקנר, הכולל את שירו הרומנטי של דין מרטין - מגיעים בסופה של ההצגה לסצינה שלא נותרת בה עין יבשה בקהל.
הצגת הדרמה "סינית אני מדברת אליך"? בתיאטרון בית לסין, מהווה אצבע מורה למצב חברתי היוצר בעייתיות, והמעלה שאלות בקרב כל אחד ואחד. מכאן - ראוי שיצפה בה כל אחד מאיתנו.
