הלחימה בעזה (מבצע "שומר החומות"), קשיי הרכבת הממשלה החדשה ותפקודה לאור הרוב הפרלמנטרי המינימלי שלה ובעיות הקורונה, טישטשו להערכתי את הבעיות החמורות שנחשפו בפרעות ה-11 - 14 במאי 2021, בין יהודים לערבים. פרעות אלה היו חמורות יותר מאלו של אוקטובר 2000 ומכל מה שידענו מאז. אובדן השליטה על תנועת שב"חים מאיו"ש לתחומי הקו הירוק, האלימות המתמשכת ברחוב הערבי וגלישתה הגוברת לרחוב היהודי לצד התופעה המתרחבת של מעורבות ערבים ישראלים בחוגי השלטון הבכירים בישראל על כל היבטיהם - מחייבים לבחון מחדש את התמונה המלאה של צרוף עובדות אלה ומכלול השלכותיהן. בחינה זו חייבת להקיף את: יחסי הרוב-מיעוט, את משמעות אזרחותם במונחים של מילוי חובותיהם לצד זכויותיהם בחיי היום-יום, ההשלכות על הביטחון הלאומי של ישראל, נאמנותם למדינה ולחוקיה ואת ההשלכות האפשריות של עימות יהודי ערבי נוסף בנסיבות שמבצע "שומר החומות" הוא בגדר "טיול בפארק" מתון לעומתן. הממשלה החדשה הוקמה כאשר סוגיות יסוד נותרו פרוצות, החקיקה בהן קפואה מזה זמן רב והפער בין המציאות לצרכים ולדחיפות במתן מענה יסודי להן, הולך ומתרחב. הצטרפות "רע"ם" לממשלה, כגורם מכריע ביכולתה לפעול תחת אמון הכנסת, הינה קריטית. הפלת "חוק הלאום" ע"י שני חברי כנסת שלה היא "קריאת השכמה" לכולנו. אינני נדרש כאן להתנהלותו של ה"ליכוד" והכנופיות החרדיות המסונפות אליו. זו עברה כל גבול סביר של אופורטוניזם פוליטי. כאשר מפלגות המגדירות עצמן ציוניות מסוגלות לתת יד במעשה או במחדל להפלת חוק שתפקידו העיקרי הוא לשמר את הרוב היהודי בישראל, יהיו תירוציהם הדחוקים אשר יהיו, אינני מקבל זאת. זו מעילה באמון ובגידה בעיקר. לדידי זהו סימן שאלה גדול ונוקב על עצם היות תנועות אלה ציוניות במהותן. התנהלות זו מעמידה סימן שאלה גדול וחמור בהקשר לשאלה כיצד תתנהל אופוזיציה חסרת אחריות במקרה שובן פרעות מאי 2021 מצד ערביי ישראל נגד המדינה ואזרחיה היהודיים, במצב של דחק פוליטי, ביטחוני או אחר, בו דרושה סולידריות חרום לאומית. לצערי, כל עוד נתניהו עומד בראש ה"ליכוד", ונאמניו חסרי עמוד השדרה מבטיחים ומבַטחים עמדתו זו, מצב ביטחון הפנים של ישראל הוא בכי רע. למען האמת, אינני רואה גדולות ונצורות גם מצד השר החדש לביטחון הפנים, ורק בימים האחרונים התבשרנו שבמהומות הקודמות נותרו בידי המשטר אמצעים אקטיביים (למעט אש חיה) לדיכוי הפגנות אלימות, ל-4 ימי פעילות אינטנסיבית בלבד.¹ מי שאירגן את המהומות במאי 2021, מכיר היטב את המציאות הישראלית, את חולשותיה ואת ניגודי האינטרסים ברחוב היהודי. להערכתי, אם יצא להרפתקה חדשה במטרה לנצלה, חייב הוא לסיימה במפלה מוחצת שמשמעה יסוק השלד האירגוני והאופרטיבי של היוזמים, סילוק או חיסול כל המנהיגות ונקיטת מהלכים מרתיעים מול כל רעיון עיוועים חוזר מסוג זה. בדומה לכל מהלך כוחני בין קבוצות או קהילות יריבות, עדיפה יכולת למנוע עימות בזכות הערכות נכונה ואפקטיבית, על הכרעה כוחנית. משום שזו תהא "משכנעת" לאורך זמן ללא הנזקים בפועל. חסרונה בספק אם ביכולתה לשכנע ללא שפיכות דמים. ספק זה קטן ככל ההכנה איכות, נראית לעין ומאיימת יותר.

גלישת המאבק הפלשתיני האלים לתוך ישראל ונטילת חלק בו על-ידי ערבים ישראלים רומז שאנו מתקרבים ל"לבנוניזציה" בישראל. איננו צריכים להרחיק לכת בכדי להבין מה משמעותה של "לבנוניזציה", הואיל ויש לנו דוגמה מעולה מעברו השני של הגבול הצפוני עם לבנון. משמעות אירוע כזה שאיננו מדומיין כלל ועיקר, היא סילוקם מישראל של אלפי ערבים - מעורבים ומשפחותיהם אל מעבר לגבולות הבינלאומיים שלנו. שום דבר פחות מזה לא יסתום את הגולל על האופציה האלימה, במיוחד לא אחרי עימות אלים נוסף.

ערבים אלה הם כיום אזרחים ישראלים, אם לא כולם, אזי רובם. משמע, תידרש סדרת צעדים מרחיקת לכת מגובה בחקיקה מתאימה, שבחלקה אינה קיימת כיום וככל שמסתמן מדיווחי התקשורת, אינה מטופלת ע"י הרשויות המוסמכות - קבינט, משרד המשפטים, הכנסת וועדת החוקה הקואליציה ועוד.

להערכתי, החוקים המושפעים ע"י אירוע מסוג זה הם חוק הלאום, חוק ההגירה, חוק האזרחות (לרבות נאמנות), חוק המתאם את שיתופי הפעולה הדרושים בין צה"ל ופיקוד העורף למשרד לביטחון הפנים, משטרה, משמר-הגבול ושירות בתי-הסוהר. אסור שבמציאות חירום שניתן לצפותה מראש על-רקע אירועי-עבר, נימצֵא בלתי מוכנים, כך שתחת פעולה מהירה ואפקטיבית נעסוק שוב בוויכוחים חוקתיים ואחרים בשאלה מי מחליט על מה ומה גבולות האחריות והסמכות בין הכנסת והממשלה לבית המשפט לחוקה או בג"ץ.

עימות-פנים משמעותי נוסף, יקבע את גורלה של מדינת ישראל לשנים ארוכות בתחומים רבים, אך בראש וראשונה בשאלות של יחסי יהודים-ערבים, ביטחון הפנים ואיכות החיים במדינה. עימות כזה יקיף ללא ספק את כל שטח א"י המערבית, לרבות עזה. אסור שמצבה הפוליטי של עזה ישתנה בעימות כזה; ההפך הוא הנכון. לעזה, בין היתר, ישלחו מרצון או בחוסר רצון, מי שתישלל אזרחותו ויגורש מישראל בגלל חתרנות וניסיון לפגוע במדינה. על הממשלה והאופוזיציה להגיע להסכמה מוקדמת שבהיווצרות איום מסוג זה, יטופל הנושא בצוות חירום משותף שינטרל אפשרות שמפלגות אנטי-ציוניות תנסינה לטרפד את המהלכים הלאומיים.

אינני בטוח שיש כיום גורם כלשהו בישראל שמתכלל טיפול אפשרי בהיווצרות סיטואציה כזו (המל"ל?), לרבות ההיבטים הבינלאומיים וההסברתיים שלה. אם טרם מצאה הממשלה עת לדון בכך, ראוי שתעשה זאת בהקדם. אם יתברר שאין דרך לעצב מדיניות לאומית כוללת והומוגנית בסוגיות אלה, נראה שיש לחשוב על בחירות חדשות בהקדם. שום תירוץ בדיעבד לא יצדיק רשלנות מדעת כיום; זו תהיה עשויה להיות מפלה לאומית בנוסח "יום הכיפורים".

חלקו של הציבור הערבי בישראל אינו חותר לעימות אלים עם מדינת ישראל. אבל הרצון הטוב אינו מספיק, מפני שבכל אירועי הפּרעות בעבר, היוזמים היו מיעוט קיצוני, והממדים הגדולים והחמורים של האירועים בפועל, נבעו מהיסחפות ומכניעה ללחצי הקיצונים. הכנה מעולה שאינה נסתרת מעין הציבור, היא גורם הרתעה חזק וחשוב. אם זו תמנע אירועים כאלה כליל - מה טוב; נוכל להמשיך בדרך משותפת לחיים בצוותא במסגרת מדינת הלאום היהודית, כשהערבים הם אזרחים שווי זכויות ברמת הפרט ומתנהלים כך כנורמה גם כלפי חובותיהם האזרחיות.

הנהגת הממשלה הנוכחית, תרצה או לא תרצה, נושאת באחריות להתכוננות הדרושה לסבב נוסף של אלימות יהודית ערבית בתוככי ישראל. לערביי ישראל ברור שאם תפעל ישראל בנחישות לסילוק והרחקת כל מי שנכנס למדינה בעורמה או בדרכי שקר ובמקביל תפעל לקידום עליית יהודים על-רקע האנטישמיות הפושה בעולם, תגיע במהלך העשור הנוכחי ליחסי אוכלוסים של 80% יהודים וכ-20% לא יהודים. מצב זה ישמר לפחות שנות דור נוספות. סיכויי הערבים להרוויח מאזרחותם הישראלית חיים טובים ונוחים, הנם גדולים וההחלטה בידם. עליהם לוותר על כל ניסיון לשנות את אופיה של מדינת ישראל בניגוד לכוונותיה המקוריות. חוסר הסימטריה הטריטוריאלית והדמוגרפית בין ישראל לעולם הערבי, יחייב בתחום זה מדיניות ברורה, חדה ועקבית לפחות עד שנת ה- 100 לעצמאות ישראל. בין אם אנו כותבים זאת על ספר ובין אם מבינים דבר מתוך דבר, זהו תנאי-סף עיקרי לחיים טובים בצוותא במדינה זו.

הדילמה הפנימית המתקרבת להכרעה, איננה "יתומה". משמע איננה יחידה ואיננה בלתי תלויה באזור הסובב אותנו. לאחרונה התבשרנו שראש הממשלה נפגש עם עבדאללה מלך ירדן והנשיא הרצוג שוחח "ארוכות" עם נשיא טורקיה ארדואן, וכולם חותרים לשיפר אווירה ויחסים הדדיים. אפשר שכן ואפשר גם שלא. המזרח התיכון סביבנו "נזיל" - לבנון על סף התמוטטות, סוריה בכאוס ממלכתי כולל, עירק רחוקה משקט ואחדות, אירן ממשיכה בחתרנותה לרבות בתימן וירדן אינה מתנהלת על מי מנוחות, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת היציבות הפוליטית. חלק מהסוגיות קשורות ביניהן בעבותות הדוקים של אינטרסים אזוריים ואסטרטגיים ואין להתעלם מכך. כך, למשל, לבנון, סוריה ועירק (כמו גם תימן) הן חלק מטבעת עויינת בהנהגת אירן, שסכנתה הגדולה היא התפרצות משולבת ובלתי צפויה של כולן יחד, בניסיון למצות מכך אסטרטגית את המירב.

כמות ומורכבות הבעיות הניצבות מול ישראל גדולות וממשיכות לתפוח ולאיים. שומה עלינו להתחיל לעסוק ביישום פתרונות, וסדר העדיפות הנכון לדעתי הוא מהבית ולחוץ. משמע: הנושא הדחוף ביותר הוא הסדר חד-חד-ערכי עם ערביי ישראל, שכללי המשחק בו ברורים מראש ומחייבים, ברוח הדברים האמורים לעיל.