אני מבקש להודות מקרב לב לכל הרופאות והרופאים, לכל האחיות והאחים, לכל הטכנאיות והטכנאים, לכל העובדות והעובדים במכון הקרינה של המחלקה האנקולוגית בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. אני מבקש להודות לכל הצוותים המסורים על עבודתם המלאכית, על מסירותם לעבודה ועל הנתינה מעל ומעבר לחולים המופקדים בידיהם.
אינני עני באוצר המילים, אך אני מודה, שהפעם אני מתקשה למצוא מילים מתאימות לגודל התודה, שמגיעה לנוכח גודל הנתינה של כל אנשי הצוות המסור לעבודתם במכון הקרינה בבית החולים "איכילוב". בימים ובשעות הרבות שהייתי נתון בידיהן המסורות של העובדות המלאכיות בעמדה מס' 1 במכון הקרינה, חשתי שעליהן כתב המשורר חיים גורי את השורות הנפלאות - "וְהַחֹשֶׁךְ הַיּוֹרֵד וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרַי, וְהַשַּחַר הָעוֹלֶה וְקוֹלוֹ הַנִּמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ... לְלֹא סִימָנֵי עֲיֵפוּת, נֶאֱָמָן וּמָסוּר וְאוֹחֵז בִּבְגָדַי" (חיים גורי, מבחר שירים, כרך ג' עמ' 119). חשתי בחדר ההקרנה כיצד השחר מביס תבוסה מוחצת את החשכה במו ידיהן המסורות של מלאכיות מעמדה מס' 1 בקומה מינוס 2 במעמקי האדמה בבית החולים "איכילוב" כשהוא תמיד "נֶאֱמָן וּמָסוּר וְאוֹחֵז בִּבְגָדַי", אוחז ותומך בי.
ברגעים הקשים, והם היו רבים, הצוות המסור בעמדה מס' 1 והרופאה ד"ר יסמין נתן עוז היו עבורי בכל רגע קשה "הַשַּחַר הָעוֹלֶה וְקוֹלוֹ הַנִּמְשָּךְ וְהַהוֹלֵךְ" ותמיד תמיד "לְלֹא סִימָנֵי עֲיֵפוּת". כשעיני היו בוהות במכונות הקרינה העוטפות אותי, הם היו הצוות שתמיד "לְלֹא סִימָנֵי עֲיֵפוּת, נֶאֱמָן וּמָסוּר וְאוֹחֵז בִּבְגָדַי".
את ההתמודדות שלי עם הדממה הממושכת במכון הקרינה העברתי אתמול עם השורות השיר "הִצְטַיְּדוּת" (שם, עמ' 121) "וְאָצַרְנוּ חִיל וּרְעָדָה וְשִׁחַדְנוּ אֶת הַתִּקְווֹת, לְמַעַן לֹא יִשְׁכְּחוּ אוֹתָנוּ בְּיוֹם הַדִּין הַקָּרֵב לָבוֹא". הצוות המלאכי בעמדה מס' 1 - שטיפל בי במסירות כה רבה ובחולים הרבים שבאו לפני וגם באלו שבאו אחרי - לא יהיה זקוק לשחד את התקוות. את הצוות המלאכי בעמדה מס' 1 לא יהיה ניתן לשכוח לעולם ובוודאי שלא "ביְּוֹם הַדִּין הַקָּרוֹב לָבוֹא" וגם אם הוא רחוק לצעירות ולצעירים שבהם.
כשהסחרחורת כבלה אותי בחדר ההקרנה ומנעה ממני ללכת, מי שחילץ אותי כשאני מדדה מ"גַּל אַחֲרוֹן שֶׁל חוֹשֶׁך" והעניק לי "רַעַד רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹר" (נתן יונתן, "שירים בכסות הערב", עמ' 117) היו אלו אנשי עמדה מס' 1 במכון הקרינה. הם היו לי תמיד בכל רגע נתון בתקופת הטיפול במכון נקודת האור. "כְּשֶׁהָלַכְתִּי לַיְלָה תָּמִים וְלֹא יָדַעְתִּי בִּכְלָל אִם יִהְיוּ עַרְפִלִּים"... הם היו לי הקול הצלול, הם היו עבורי בסופו של דבר "נֵר הַלַּיְלָה שֶׁהֵאִיר בְּחֶשְׁכַת חוֹפִים" (שם, שירים "לאורך החוף", עמ' 128).
תודה רבה לכם צוות מסור בעמדה מס' 1, תודה רבה לך ד"ר יסמין נתן עוז. ניסיתי להודות לכם בשפת השירים עליהם חשבתי בדממה המוחלטת בחדר ההקרנות, כשרק חלקם הבאתי בפניכם ברשימה זו.
סליחה, שאני סוטה מהנושא. גם שאושפזתי בבית בחולים וגם בתקופת ההקרנות חשתי, שאנחנו כמדינה עושים עוול לצוותים הרפואיים המסורים בכך, שאנחנו גוזרים עליהם תקנים מצומצמים. כל מאושפז ומטופל חש את עוצמת הפער הבלתי מובנת בין גודל המשימה וגודל נטל האחריות מצד אחד ובין התקן המצומצם של הרופאים והעובדים מאידך-גיסא. זה נושא הדורש ומחייב אותנו כחברה לתיקון מידי.
