עלילת הדם הערבית, כאילו היהודים זוממים לגזול מהערבים את מסגד אל-אקצה, לא החלה בימינו אלא כבר לפני 92 שנים, בשנת 1929. אז העלו הערבים לראשונה את העלילה הזו כתירוץ לטבח יהודים בחברון ובירושלים (מאורעות תרפ"ט), כשהם משתמשים באותה טענה של יאיר לפיד - הר-הבית הוא לא המקום הקדוש ביותר ליהודים. טענה זו חוזקה עכשיו על-ידי ראש הממשלה בנט, כאשר, לאחר שהצהיר, בצדק, שליהודים יש זכות להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהדות מאז ומעולם, נבהל וחזר בו למחרת, הודיע שליהודים יש רק זכות לבקר במקום.
כתוצאה מכך - אפילו סיעה בקואליציה, רע"ם, יצאה בעלילה משלה על "התפרצות מתנחלים פולשים שפגעו בקדושתו של מסגד אל-אקצה", ושתיקתם של בנט ולפיד על כך מתפרשת כהודאה אצל הערבים.
היסטוריה של עלילה בת מאה שנים
על-רקע זה אין פלא שהצהרת לפיד צוטטה בהרחבה בתקשורת הערבית כהוכחה לכך שאפילו ממשלת ישראל מכירה בכך שאל-אקצה איננו מקום תפילה ליהודים, ו-746 האיזכורים בגוגל ניוז מעידים על כך כאלף עדים. גם כרזת הענק עם תמונת המרצח מוחמד דף, שנתלתה בהר למחרת, לא נתקלה בתגובה של מישהו מהממשלה.
עלילת הדם כאילו היהודים זוממים להשתלט על מסגד אל-אקצה צצה ועולה מידי כמה שנים ב-92 השנים האחרונות, כשהערבים מתכננים פרעות טרוריסטיות רצחניות ביהודים.
הפרשן והעיתונאי עמית סגל מזכיר במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות (23.7.2021), כי לשיאה הגיעה העלילה הזו באירועי הדמים של תחילת שנות האלפיים שהערבים מכנים "אינתיפאדת אל-אקצה" שהתירוץ לה הייתה עליית אריאל שרון להר-הבית.
מדיניות מפוחדת תביא למלחמות
מבצע שומר החומות נפתח גם הוא לאחר "מחאה" על סכנה פיקטיבית לאל-אקצה ו"השתלטות" יהודית על שכונת שמעון הצדיק (המכונה בפיהם "שייך ג׳ראח") שהייתה שכונה יהודית עד 1948, כשאז השתלטו עליה ערבים וחיסלו כל זכר ליהודים. רק השבוע נורו רקטות מלבנון כתגובה על עליית יהודים להר-הבית, כפי שאישרה מערכת הביטחון. רצינות כוונותיה של ישראל נמדדת בידי העוינים שבשכנינו על-פי יחסנו להר-הבית.
אם ראשי הציונות מוותרים בקלות על זכות היהודים במקום המקודש ביותר בציון, הם יסיקו שהיא תופעה חולפת כמו כובשים רבים מההיסטוריה. באופן אבסורדי, ככל שישראל תעמוד על זכויותיה בהר בייתר תקיפות - היא תכובד יותר והשקט יישמר; אבל אם תימשך המדיניות המפוחדת הזו של בנט-לפיד, תימשך גם מלחמת הדמים עם הערבים כפי שהייתה במאה השנים האחרונות.
בדיוק מה שכתב זאב ז׳בוטינסקי במאמרו "על קיר הברזל - אנחנו והערבים" בשנת 1923. ומה שהיה נכון אז - נכון עוד יותר היום.
