לאחרונה יצא ספרו של פרופ' יצחק קלינטון ביילי (בהוצאת "רסלינג" ובתרגומה של שרה פ' פרידמן) שכותרתו היא "התרבות הבדואית בתנ"ך" והוא מכיל למעלה מ-320 עמוד וכולל שבעה פרקים: בדואים וישראל במדבר; התרבות הבדואית בסביבת המגורים התנ"כית; חברה מדברית; חוקי המדבר; דת ופולחן במדבר; מסורות שבעל-פה; וישראלים-בדואים בתנ"ך. על הכריכה האחורית נכתב: "ספרו... מבוסס על חמישים שנות מחקר אתנוגרפי בקרב הבדואים בסיני ובנגב, אשר רובם היו "טרום-מודרניים"... הדיון סביב זהותה של ישאל הקדומה רווי עמדות חריפות ומנוגדות מזה עשורים רבים, אך בפעם הראשונה נידונה כאן הסוגיה לאור החומרים המגוונים והעשירים מהתרבות הבדואית... במובן זה, ספרו של ביילי, עשוי להיתפס כאחת התרומות החשובות ביותר לחקר התנ"ך בעשורים האחרונים".

הזמנה לא שגרתית להתארח אצל שכנים בדואים, גלגלה את יצחק ביילי למחקר שהוביל לכתיבת ספרו "התרבות הבדואית בתנ"ך". האירוע, התרחש בקיץ 1970. ביילי התגורר אז עם משפחתו במדרשת בן-גוריון שבהר הנגב. הוא שימש מורה לאנגלית בתיכון המקומי. כמזרחן, הקדיש את זמנו הפנוי לאיסוף מידע לצורך מחקר אתנוגרפי על תרבותם של הבדואים. באחד הימים ביקר אותו ידיד בדואי משבט אל-עזזמה, והפציר בו לבקר אצלו במאהל. ביילי נעתר להזמנה, מתוך מחשבה שהוא בא לביקור קצר של שתיית קפה. לתדהמתו, המתינו לו באוהל כשלושים גברים מנכבדי השבט ששחטו לכבודו כבש וקיימו סעודה חגיגית. רק לאחר הסעודה והברכות הבין ביילי מדוע הוזמן למאהל. למארחיו הייתה בקשה: הם סיפרו לו שהם מתעתדים לקיים ברית מילה לילדיהם בני ה-13 כמצוות האיסלאם, ובהתאם למסורתם הם רוצים לעשות זאת במאהל חגיגי שיוקם במקום גלוי וזמין לאורחים, סמוך לאחד מכבישי הנגב. מכיוון שצה"ל הורה אז לבדואים להקים את המאהלים שלהם מעבר לרכסים הגובלים בכבישים, ביקשו הבדואים מביילי לפנות בשמם לצה"ל כדי שיאשר להם להקים את המאהל החגיגי קרוב לכביש. האירוע הזכיר לו את פרשת אברהם ואבימלך בספר בראשית, שבה הקצה אברהם שבע כבשות לסעודה עם אבימלך כדי שיכיר בבעלותו על באר שחפר ונגזלה ממנו על-ידי עבדי אבימלך. וכך נכתב בתנ"ך: "ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן: ... (ואבימלך שואלו מהן שבע הכבשים)... ויאמר כי את שבע כבשתי קח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי אתך הבאר הזאת". כך החל ביילי לחפש קווי דמיון נוספים בין חיי הבדואים למנהגים ואירועים המתוארים בתנ"ך.

בספרו מביא ביילי עשרות דוגמאות לקווי דמיון בין תופעות תנ"כיות לתרבות הבדואית הקדומה. זה מתחיל באורח החיים המדברי המוכר מסיפורי האבות - הנדידה, החיפוש אחר מים, והבחירה לעסוק בגידול מקנה ולא בחקלאות, וממשיך במבני המגורים - אוהלים במשך רוב השנה, וסוכות בסוף הקיץ וראשית הסתיו. בתחום המאכלים מציין ביילי, הבדואים לא החזיקו שמרים לאפיית לחם בשל נדודיהם והיעדר מקומות אחסון קרירים במדבר. בעונת הנדידה נהגו הבדואים לאכול שלווים, כמו שאכלו בני ישראל במדבר. בין צמחי המדבר שנהגו לאכול מצביע ביילי על צמחים הגדלים באזור סיני, המפרישים נוזל לבן ומתקתק בשעות הבוקר, ומקשר אותם למן. ביילי מתעכב גם על מאפייני הכנסת האורחים בתרבות הבדואית הקדומה, ומראה כיצד הם מופיעים גם בתיאור הכנסת האורחים של אברהם. הוא ממשיך ומותח קווי דמיון נוספים גם בתחום המשפחתי והשבטי, בתפקידם של האבות, בחשיבותם של הבנים, במעמד האישה, ובדרכי יישוב סכסוכים בין משפחות ושבטים.

יריעות עזים

בני ישראל נצטוו להתקין יְרִיעֹת עִזִּים על גג אוהל מועד (שמות כה 4; כו 7; לה 26). גם אם מקבלים את הדעה, שתיאור המשכן הוא חיבור מאוחר, כהני, ששאב השראה מאב-טיפוס של מקדש כנעני, עדיין עניין הגג העשוי מחומר שבכוחו להגן על המבנה הפולחני מגשמי החורף במדבר, הוא פרי זיכרון קולקטיבי מהעידן שבו התגוררו הנוודים באוהלים העשויים יריעות שער עיזים.

הארבה

הארבה נכלל בין בעלי החיים המותרים לאכילה, כנאמר בויקרא יא 22: ׳אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ׳, בעקבות מנהגם של הבדואים להשלים את תפריטם הדל באכילת ארבה.

בית האב

אצל הנוודים בית האב הוא הגוף העיקרי המספק ביטחון לחבריו, בהעדר גורמי שלטון מרכזי לאכיפת החוק שיספקו הגנה לתושבי המדבר וישמור על זכויותיהם. בעברית, כמו בערבית, המילה "עַם" מציינת חבר בבית האב. מכאן הביטוי ׳וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו׳ היוצא על אישים אחרי ציון מותם: אברהם (בראשית כה 8), ישמעאל (בראשית כה 17), יעקב (בראשית מט 33), אהרון (במדבר כ 24) ומשה (במדבר לא 2; דברים לב 50). משמעות זו מצויה גם בשם שהעניקה בתו הצעירה של לוט לבנה, בֶּן-עַמִּי, כמסופר, ׳וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם׳ (בראשית יט 38-36).

תפקידה העיקרי של האישה הנשואה הוא ללדת בנים. הגברים הבדואים אומרים: "הנישואים הם בשביל בנים". הפסוק ׳מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ-יָהּ׳ (תהלים קיג 9) הוא אחד מיני רבים המשקף זאת. אצל הבדואים ובמקרא בנות נחותות לבנים. הפתגם הבדואי אומר: "מי שמוליד לא ימות, אלא אם כן הוליד בנות". בבראשית יט, למשל, מסופר על הולדת בני יעקב בזה אחר זה, עם הערות שמחה. ועל הולדת דינה? כאן מסתפק הכתוב בציון העובדה בלבד. ׳וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה׳ (בראשית יט 38). אין גילויי שמחה. מהדמיונות שהוא מוצא בין חיי הבדואים למסורות מקראיות שונות מנסה ביילי לבנות תאוריה על מוצאו של עם ישראל. אבות-אבותיהם של מקצת ממחברי התנ"ך חוו חיי מדבר. מהמסורות המקראיות מצטייר כי שתי קבוצות של "פרוטו-ישראלים" חוו חיי מדבר - האחת בנגב ובסיני, והאחרת - במדבריות ובחבלי ההר הצחיחים-למחצה במזרח כנען. במינוח "פרוטו-ישראלים" כוונתו לקבוצות שבמרוצת הזמן הפכו למרכיב קדום בעם ישראל, הגם שאינן נזכרות במפורש במקרא. מאוחר יותר, ב-1170 לפנה"ס הצטרפה לפרוטו-ישראלים קבוצה נוספת, שקרוס כינה אותה "קבוצת משה". זוהי קבוצת האנשים שמסופר על שעבודם במצרים ונדודיהם במדבר סיני בהנהגת משה. במקורם הם לא היו נוודים אלא אנשים שנטמעו בחברה המצרית, כפי שלמדים בין השאר משמותיהם המצריים. כגון מהשמות: משה, אהרון ומרים. המצרים ראו בהם זרים בלתי-אהודים והתייחסו אליהם בתור "חבִּירוּ" (אולי "עברים"), שפירושו "חבורות שודדים" — עד כדי כך שרעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) היה יכול להעבידם בעבודות כפייה במפעלי הבנייה האדירים שלו - פיתום ורעמסס (שמות א 11). משה וקבוצתו עשו במדבר בחברת המדיינים, דרי המדבר. הם אימצו לעצמם מסורת של חיי מדבר, ובסופו של דבר, הביאו אותה איתם עם הצטרפותם לקבוצה השבטית הקרויה "ישראל" כפי שצוין במצבת מרנפתח.

בפרק הנקרא חוקי המדבר מדגים ביילי את צורת חשיבתו ומסקנותיו. הנה מה שהוא אומר על הנקמה: "...הנקם נועד לאו-דווקא להעניש את הפוגע אלא בעיקר להרתיע פושעים פוטנציאלים אחרים. ההרתעה נוצרת ממוניטין שאדם מוציא לעצמו, שהוא לא יסבול כל פגיעה בו, ושביכולתו לגרום סבל לפוגע בו. התפיסה שלפיה איש שיצא לו מוניטין אלו מבטיח לעצמו ביטחון מפגיעה חמורה בזכויותיו... הפתגם הבדואי אומר: אם תכה כלב, ילמד הפנתר לשמור מרחק". ביילין לומד על אופי חוקי המדבר המשותפים מהשירה הבדואית ומשווה את מסקנותיה לציווי הנקמה של האלוהים החל מסיפורי קין, הצורך בנקמה בעמלק, ועיתים אף לא מידתית על-מנת להגדיל את חשש השכנים מלפגוע בו. וכאן משווה ביילין בין השירה הבדואית המתפארת בנקמה לבין ההתרברבות של קין שהרג אף נערים בספר בראשית, פרק ד. נקמת דם, נתפסת גם כן כחוק מדברי המסייע לשרידות השבט. גם מנהגי הבדואים וגם התורה מאפשרים הריגה של "נפש תחת נפש" ובו בזמן מתאפשר תשלום כופר נפש על הריגה בשוגג. נקמה על חילול כבוד האישה - בתרבות הבדואית מעיד על החומרה בה מתייחס השבט למקרים הנכנסים תחת ההגדרה "אונס". ביילי מביא דוגמאות מהתנ"ך המוכיחות כי יחס כזה אף מאפיין את בני ישראל: מקרה אונס דינה, מעשה פילגש בגבעה, הקנסות בעבור כופר - אלף כסף ששילם אבימלך לאברהם; חוקי ספר דברים על העונש בקיום יחסי מין מחוץ לנשואים; היתר לרצוח איש בשם כבוד המשפחה בספר דברים; חלופת האונס - עריכת נישואים, וראה על כך בספר שמות; ספר דברים אף מונה את העונש על מעליל כי אשתו לא הייתה בתולה בחתונה. כך קובע ביילין על הדמיון הרב בין המסורת הבדואית לחוקי התנ"ך בתחומים אלה שהם פרי ההכרח של המשפחה הגרעינית והשבט לשמר את כוחו ולמנוע מאחרים לפגוע בשמו הטוב. בהמשך הפרק מתייחס ביילין לנוהגים בדואים המזכירים מאוד את הנוהגים של עם ישראל גם בנדודיו וגם ביושבו קבע. מדובר בכל הנוגע במתן חסות; יצירת גופי תיווך והתדיינות; היווצרות שכבת השופטים ומערך העדים והשבועות. במתן החסות מסתכן דוד בנותנו מקלט לאביתר, ההשוואה בין סיפור בלק לבין הנוהג הבדואי לשלוח מתווכים לקראת התדיינות. הצורך בידיעת החוק והמסורת מוצג בהשוואה בין השופט הבדואי לבין בנות צלופחד שביקשו לזכות בקרקע בתוקף שליטתן בחוק.

בחלקו האחרון של הספר מבקש ביילי לטעון שמחברי התנ"ך כללו ביצירתם אזכורים רבים לתרבות הנוודית, וזאת כדי לגרום לשבטים שחיו באזורנו וקיימו אורח חיים כזה להזדהות עם המסרים הדתיים של התנ"ך. "התיאוריות השולטות בחקר התנ"ך בחמישים השנים האחרונות הן שבני ישראל הם ממוצא כנעני", הוא מסביר. "מייחסים אותם לכנענים שעלו מהחוף ועסקו בחקלאות, ואז הגיעו להרים. האסכולה הזאת מחזיקה בהסבר הזה כמו בדת. "בספר שלי", הסביר ביילי, "הבאתי מספיק חומר כדי להראות את הקשר הבדואי לבני ישראל, ולומר בעקבות זאת משהו אחר. התיאורים של החיים הבדואיים קיימים כבר משנת 2500 לפני הספירה, והזיקה הברורה בין התיאורים בתנ"ך למסורת הזו מצביעה על שורשים בדואיים של עם ישראל, או לפחות על כך שאימצנו את התרבות הבדואית והעברנו אותה לשבטים שכבר חיו בארץ קודם לכן". "לדעתי, רוב השבטים שהיוו את שבטי ישראל בהמשך הגיעו לכאן מארם נהריים לפני יציאת מצרים, כמו למשל אברהם. אני חושב שהם לא בדיוק צאצאי יעקב, והסיפור של יציאת מצרים נועד למשוך לדת את הבדואים שכבר היו בכנען ובעבר הירדן. אני חושב שאלו שבאמת יצאו ממצרים היו בעיקר הלווים ואולי עוד כאלה שהצטרפו אליהם, אבל הם לא היו 600 אלף כי לא היו במדבר מים לכמות כזו. האומה הישראלית נוצרה מהלווים שהגיעו ממצרים ומאלו שכבר היו פה קודם. הלווים הנהיגו את הדת, ולכן הם קיבלו את כל המשרות החשובות". ביילי גם סבור שמשה, שמצא מקלט אצל המדיינים שהיו גם הם נוודים, אימץ מרכיבים מאורח חייהם, כמו למשל את ברית המילה. מקריאה פשוטה של הפסוקים משה לא היה נימול, וציפורה, שגדלה בחברה שבה כן מלו, היא שמלה אותו בדרך, אחרי שהוא חלה" (ראו שמות ד, כד-כו).

בילי אינו מבקש להוכיח איזו חברה קדמה לרעותה ואינו פוסק מי מחברת הנוודים, בדואים או יהודי התנ"ך יצרה מערכת חוקים וקודים התנהגותיים מוסריים יותר. בילי משתדל להציג את ההשפעה ההדדית שהתקיימה בין חברות השבטים הנודדים היוצרות כל אחת בשפתה ובמסורתה, מערכת תרבותית שנועדה בעיקרה לשרוד בתנאי הקיום הקשים במדבר ולהגן על הפרט והמשפחה באמצעות מערכת חוקים ונהלים הדומים אחד לשני. המחקר מדגיש כי מנהגים הנראים לנו היום, כחברה מודרנית, ככאלה שעבר זמנם ופרימיטיביים כמו למשל "גאולת דם" - נוצרו בשתי החברות בתנאי המדבר כאמצעי מרכזי ליכולת השרידות בשממה. המחקר מפתיע בגילוייו ונקרא ברהיטות. רוצו לקרוא.