במקום שבו העצב לא יכול לגעת

את חייו של נתי ביאליסטוק כהן ניתן לסכם במשפט אחד: ניצחון הרוח על החומר. הוא ניחן בכוחות נפש חזקים, שבאמצעותם התגבר על מכשולים חיצוניים וגם על העיוורון שלו. לא פלא שמשפט המפתח שלו היה: "אני אדם עם עיוורון, איני עיוור. אני רואה את זולתי ואיני עיוור לצרכיו. אני רואה את העולם ואיני עיוור לשינויים החלים בו". הוא היה איש ציבור, איש רוח, משורר. וכך כתב נתי באחד מן השירים בקובץ שיריו: בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָעֶצֶב לֹא יָכוֹל לָגַעַת, לֹא תִּגַּע הַתִּקְוָה, לֹא תְּחַבֵּק הָאַהֲבָה. בַּמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו הָעֶצֶב לֹא יַגִּיעַ, לֹא תַּגִּיעַ הַנֶּחָמָה, הַיְּצִירָה תִּסְגֹּר רַחְמָהּ. בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נוֹגֵעַ הָעֶצֶב, אֲהוּבָתִי, אַל דְּאָגָה, גַּם הָאֹשֶׁר יִגַּע. נתי חי 54 שנים בלבד. הוא נולד ב-1967 בבת ים, והטביע חותם בכל מי שזכה להכיר אותו. יהיו גאים בכך אשתו איריס ושלושת ילדיו ספיר, ירדן ושי. סרטן אלים סיים את החיים שלו, אך לא את מורשתו ואת זכרו. ארבעה חודשים לפני מותו זכה להיות מעוטר בתואר "עמית כבוד של האקדמיה ללשון עברית". כולנו ראינו אותו אז בהדרת פניו ובענוותו. אחד העם אמר "אין הלשון כי אם בבואה של החיים". אצל נתי הלשון הייתה בבואת חייו וסוד קסמו. נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופ' משה בר אשר, הגדיר אותו "איש מעלה" ואמר שהוא ניחן ב"צניעות מופלגת". כשרואים את שורת הישגיו, קשה שלא להתפעם. הוא היה בכיר ברשם החברות הממשלתיות, והיה שותף להפרטת החברות, בתקופת הכהונה הראשונה של ב' נתניהו כראש הממשלה (1999-1996). אך לא שכח את ייעודו כאיש רוח: הוא היה חבר המועצה הציבורית של האקדמיה ללשון עברית, ושותף למילון ההיסטורי של העברית. כשנקרא בטקס של האקדמיה ללשון עברית לשאת דברים, אמר שהאדם נברא בצלם האל, ומהו צלם אלוהים שבאדם? לדבריו, האל ברא את העולם במילים, גם האדם היוצר יכול לברוא את העולם במילים. האדם לא יכול לראות את האל, וגם משה שהיה הקרוב ביותר מכולם לאל, ראה את "לבנת הספיר" שלמרגלותיו. לכן, טען נתי שהאדם חש קרבתו לאל כשהוא בורא במילים. התרבות היהודית היא תרבות של מילים, ולדבריו היהודים נצמדו לאורך כל ההיסטוריה שלו למקורותיהם התרבותיים. כך היה בגלות, וכך היה בשובו של העם לארץ בדורנו. נתי הביע פליאה לנוכח תחיית העברית בדורנו בשובנו לארץ. הוא חש נפעם להיות שותף לפלא של תחיית הלשון העברית בדורנו. הוא לא נולד כעיוור. בגיל 11 התברר לו שהוא לוקה במחלת עיניים תורשתית, והוא יתעוור בשנים הקרובות. בגיל 15 היה עיוור חלקית, ובגיל 17 עיוור באופן מלא. גם את עיוורונו לא ראה כמכשול. נתי התגייס לצה"ל כמתנדב ושירת בגלי צה"ל. לאחר שירותו סיים שני תארים בכלכלה ובמינהל עסקים. לאחר מכן, השלים גם תואר במשפטים. העיוורון לא מנע ממנו גם לעסוק בספורט. מעטים יודעים שהוא היה גם אלוף ישראל בגלישה לעיוורים ב-2020. גם את עיוורונו ראה כמנוף לסייע לאחיו שלקו בעיוורון. הוא שימש כמנכ"ל המרכז לעיוור. וכך זכיתי להכיר אותו. בשנה האחרונה נתי היה חבר ועדת ההיגוי של האסופה "מוסיפים על האור" לאנשים עם מוגבלויות. את האסופה (אנתולוגיה) יזמה אסתר דגן-קניאל. פגשתי את נתי בכל ישיבות הזום של ועדת ההיגוי, ונחשפתי לנועם הליכותיו. אחת הישיבות נערכה בבית חינוך עיוורים בירושלים, וכך זכיתי לפגוש בו אישית. בשיחה איתנו קרא לפנינו את השקפתו על העברית. רצוני להביא קטע מדבריו שפורסמו גם ב'ישראל היום'. לטעמי, זהו המסר שלו לכולנו כחברה השואפת לתקן את עצמה ואת יחסה לאנשים עם מוגבלות: "כאשר אנו מכנים מישהו 'עיוור', אנו מחילים עליו את כל המטען שהמושג 'עיוור' נושא עימו בעינינו: חוסר הבנה, דעות קדומות, ואפילו רחמים ופחד. כל המטען שיש לחברה על המושג 'עיוור' מוטל על האיש שלפנינו, ולפתע איננו רואים את האדם שהוא. והרי מדובר באדם שיש לו תכונות ומאפיינים נוספים על העיוורון שלו: הוא הורה, הוא עובד במקום כלשהו, יש לו אולי תואר אקדמי, הוא ספורטאי והוא גם בוודאי חבר של מישהו. כל אלו נדחקים הצידה כשאנו מטילים עליו את המטען 'עיוור', כאילו זה המאפיין היחיד שלו. על כן השימוש במושג 'אדם עם עיוורון' משיג שתי מטרות חשובות: הראשונה - ביטוי זה מזכיר שמדובר בראש ובראשונה באדם, והשנייה - ביטוי זה ממחיש את העובדה שעיוורון הוא רק אחד ממאפייניו של האדם". השיחה שלנו איתו בבית חינוך עיוורים הייתה מרתקת. הוא נשא דברים לפנינו על השקפתו כאדם וכמשורר. אחד משיריו מבטא את נפשו הרומנטית: שִׁירָה/נתי ביאליסטוק-כהן רַגְלַיִךְ לִי אוֹמְרוֹת שִׁירָה, עֵת עֲלֵי רִצְפָּה יִתְהַלְּכוּ. קוֹל פְּסִיעוֹתַיִךְ קָצוּב בְּבוֹאֵךְ, מַלְהִיב וּמַרְנִין אֶת הַלֵּב. וְאִם תַּעַמְדִי לְפֶתַע פִּתְאוֹם, רוּחִי כְּמוֹ תִּשְׁקֹט וְתִדֹּם וְאֶנְצֹר פְּעִימָה בִּצְפִיָּה דְּרוּכָה, שֶׁיַּחֲלִיף תִּיפוּף צְעָדַיִךְ אֶת הֲמֻלַּת הַדְּמָמָה, אוֹ אָחוּשׁ אֶת סִימְפוֹנְיַת נְשִׁימוֹתַיִךְ.