אם יש חקלאות - יש ציונות

נוח בשלום, גיבור

לפני שמונה-עשרה שנה, בסוף חודש יוני 2004, הכרתי בראשונה את סיפור "קרב הצנחנים (כביכול!) בחווה הסינית", שהפך למיתוס; ואפילו חשדן כמוני לא היה לו סיבה לפקפק באמיתותו. באולם בית-ספר בפרדס כ"ץ בבני-ברק התנפץ המיתוס בפניי. שמעתי את אחד ממפקדי מחלקת החוד, שהובילה את גדוד הצנחנים 890 אל ההיתקלות העקובה מדם, ואת הסמ"פ שלו באותו הקרב, והם סיפרו על מה שאתרע לגדוד באותו ליל צלמוות. לאט התחוורה במוחי התמונה, והבנתי עד כמה רחוקה האמת מהסיפור הידוע, שהפיצו יצחק מרדכי ואנשיו, והפך לאמת יצוקה, שצה"ל עומד מאחוריה עד עצם היום הזה. בפרדס כ"ץ ייסדנו את "פורום אלפרדו", שהחל בחקירת הקרב של גדוד 890. דבר ראשון גילינו, שהקרב לא היה בחווה הסינית. וצנחני גדוד 800 הגיעו לחווה הסינית רק לאחר שכוחות חטיבת השריון הסדירה 14 כבשוה. הקרב היה בטרטור 42 - כחמישה ק"מ מבנייני החווה הסינית (אמיר" במפת הקוד סיריוס), ומכת האש הראשונה של המצרים עצרה את גדוד 890, והשכיבה אותו על הקרקע עם הרבה נפגעים. הצנחנים נקלעו, ללא מודיעין, שהיה (!) באוגדה 162 ובחטיבה 35, למארב אש של חי"ר מצרי, שחיכה להם, הגיב באש כבדה על כל תזוזה שלהם, ובלא מנהיגות איפס את יכולתו הקרבית של הגדוד. מילואי חרמ"ש חילצו את אנשי 890 ואת פצועיו - מי שלא מתו מאובדן דם - מהמקום. כשפונו גדוד 890 ומפקדת חטיבה 35 לאחור, הם לא דאגו לחלץ את גוויות חבריהם. יומיים לאחר הקרב, אחרי כמה ניסיונות הירואיים לחלץ נפגעים מטרטור 42, מצאו לוחמי חרמ"ש מחטיבת מילואי השריון 600 קצין פצוע, שהתחבא בין ההרוגים. צה"ל עיטר את מ"פ החרמ"ש, שנהרג כעבור כמה ימים, אך "שכח" לציין את חילוץ הקצין החי וההרוגים. והשאר - כבר היסטוריה. למרות לחצים, הצלחנו לחקור את הקרב, להבין את כישלונו; ומכאן - להבין את עוצמת המאמץ להסתיר את הביזיון הקרבי, שעלה בדם רב. למ"מ החוד, שהניח את אבן-הפינה למחקר הקרב הצנחנים בטרטור 42, קראו חזי דחבש, והוא הלך לעולמו בתחילת השבוע שעבר. חזי הושפע מאוד ממה שחווה בקרב, ובעיקר, מהפקרתו ומהפקרת הפצועים, פקודיו וחבריו, שדיממו למוות אל מול פני האויב. אחר-כך התברר לו, שנעשה מאמץ גדול להשתיקו ולהעלימו מסיפור הקרב של 890, כדי להנציח את השקר. לכן, אף לא הומלץ לעיטור. למרות זאת, נשאר חזי בצבא הקבע, אך נרדף על-ידי מי שרצו להשתיקו, כדי שלא יסדוק את השקר הגדול. חזי נאלץ לפרוש מהצבא, ופנה לקריירה במחשבים. כמי שאינו מתפעל כלל מנעליים ומכומתה אדומות, שוחחתי עם חזי הרבה. סיפוריו הניעו את כל חברי "פורום אלפרדו" לפתוח את תיבת פנדורה, ולפענח את הסוד המוסתר, שסתר את הגרסה הרשמית. למעשה, רק אנחנו עשינו זאת, והבנו את השיטה. שנים השתיקו את חזי, ועד היום מתעלמים חטיבה 35 וגדוד 890 מממצאינו, בחסות מורשת קרב שקרית, שמפיץ חיל החינוך, ומנחילה לצנחנים הצעירים וללוחמי צבאנו. כל זאת היה אפשרי בחסות שתיקה מוזרה של חטיבה 14, שנמשכה כארבעים שנה. גם כיום, למרות מאמצים אדירים של השריונאים, לא הצליחו לקעקע את הכזב הגדול של 890, שנועד לכסתח את מפקד חזית הדרום, את מפקדת אוגדה 162, את מפקדת חטיבה 35 ואת מג"ד 890 (שבפועל, גדודו היה היחיד, שפעל ת"פ חטיבה 35). כשהבנו את השיטה - בעיקר, הודות לחזי ולחברנו המנוח אבי ליאור - המשכנו לחקור את המלחמה, ולגלות מה קרה ולמה. התוצאה, שחזי יכול להתברך בה, היה ספרנו, "ניצחון בסבירות נמוכה", שיצא בשנת 2017, והממסד משתדל עד היום להתעלם ממנו. למרות מאמציי, סירב חזי לכתוב את סיפורו לספרנו, כנראה, בין השאר, כיוון שלמרות שנפגע, נותרה יוקרת הגדוד וחבריו לנשק יקרה בעיניו. מישור אחר של היכרות בינינו היה רפואי. כשהכרתי את חזי הייתי לפני ניתוח לכריתת גידול בכלייתי, ומאז אני עסוק בכליותיי ובבריאותן. חזי היה עסוק בבעיותיו הרפואיות, שלבסוף הכריעוהו, ממש אחרי יום הולדתו. יהי זכרך, חזי, ברוך. בלבי הוא יישמר לעד.

סוֹבֵב סֹבֵב הרוח

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶש. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" - כתב שלמה המלך (קהלת א', פסוקים ב'-ו') בדברו על המחזוריות בטבע ועל אי-יכולתנו לשנותה. עדנה אפק נתנה לדבריו פירוש משלה בשירה, "סובב סבב הרוח": "כְּגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה הוֹפֵךְ הָרוּחַ מָה שֶׁהָיָה. פְּסוּקֵי הַהַגָּדָה מַגִּידִים: נִשְׁתַּנָּה, נִשְׁתַּנָּה. וְהַיְּלָדִים קוֹרְאִים בַּהַגָּדָה. כָּל עוֹד רוּחִי בִּי אֲנִי צוֹפה בָּרוּחַ. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ שׁוֹרְקוֹת שְׂפָתָיו מְבַקֶּשֶׁת, מִתְחַנֶּנֶת, מַפְצִירָה שֶׁלֹּא יָשׁוּב עַל סְבִיבוֹתָיו".

פורעי-חוק

במהלך ההפגנות, שהתקיימו בחורף נגד המשטרה בכלל ונגד היחידה המרכזית במשטרת יהודה ושומרון (ימ"ר ש"י) בפרט, כמחאה על מות הנער אהוביה סנדק ז"ל במרדף משטרתי, הגיעו לארגון "חוננו" תלונות ועדויות על מעצרי-שווא, על שיטור אלים, על מתן קנסות שקריים, על חיפושים בהפשטה ועל עוד דרכים, שבהן השתמשה המשטרה לשלילת זכות ההפגנה של המוחים. כעת, כחצי שנה לאחר מכן, הגיש ארגון "חוננו" לא פחות מ-28 תלונות על התנהלות המשטרה בהפגנות הללו. בין התלונות יש תביעות אזרחיות, תלונות למחלקה לחקירות שוטרים, תלונות לקצין תלונות הציבור במשטרה ועוד. סך הפיצויים המבוקשים בגין התביעות נע בין 20,000 ל50,000 שקל לתלונה. אלעדי ויזל, שהגיש את עשרות התלונות מטעם "חוננו", הדגיש, כי ההפגנות היו בהתאם לפסיקה: התקיימו בשטח פתוח ובצמתים מרכזיים; ולמרות זאת פגעה בהן המשטרה, תוך שלילת זכות המחאה בתואנה שההפגנות מנוגדות לתקנות הקורונה. רבים מהעצורים נקנסו בגין הפרת מגבלות קורונה, חרף היותם מפגינים בהיתר בית משפט. בנוסף, רבים מהמעצרים שבוצעו בהפגנות היו ללא כל תכלית חוקית. מרבית העצורים כלל לא נחקרו, אלא נותרו ליילה שלם בתחנת המשטרה בלא שנעשתה עמם פעולה שיטורית, שהצדיקה את מעצרם. ב"חוננו" טוענים, כי המעצרים שימשו "ככלי הרתעתי וככלי לפיזור ההפגנה, דבר שאינו חוקי". אלעדי ויזל: "המדובר בהתנהלות מקוממת ושערורייתית בה ביצעה משטרת ישראל באופן שיטתי מעצרי-שווא נטולי כל עילה ותכלית. מעצרים, החושפים במעט את השימוש הפגום, שעושה משטרת ישראל בדיני המעצרים ככלי הרתעתי למיגור הפגנות, אשר לא לרוחה, ולא ככלי חקירתי, כנקבע בחוק". לדבריו, "מרבית העצורים כלל לא נחקרו אלא רק נקטפו לתחנה, יובשו שם לילה שלם ללא שנעשתה עמהם פעולה שיטורית כלשהי ושחוררו בבוקר בלא כלום, מלבד קנס קורונה, אשר כשלעצמו לא היה חוקי נוכח ההיתר להפגין שקבוע בתקנות הקורונה. משטרת ישראל פעלה בצורה ברוטאלית ולא חוקית תוך ניסיון לדכא את מחאתו הלגיטימית של הציבור נגדה. אנו מקווים כי בזכות הפעולות שאנו נוקטים חופש הפגנה של הציבור יתממש אף במקום בו הוא מפגין כנגד המשטרה", הוסיף. ההתנהגות הבריונית והבלתי-חוקית של השוטרים חוסה בצלה של הפרקליטות, שאינה מונעת זאת, והפכה לחלק מה-דנ"א של המשטרה, המלווה את השוטרים גם כשאינם בתפקיד. כנכה, נתקלתי לא-אחת בניידות, שחנו במקום חניה לנכים ליד חנויות רווחה בתחנות דלק ובמקומות אחרים. ירון דורון פרסם בישראל היום, כי לפני כשבועיים פנה ניצב בועז גולדברג, ראש אגף משאבי-אנוש במשטרה, לכלל שוטרי ישראל, והתריע על התנהגות בלתי-הולמת שלהם ושל בני משפחותיהם בנופש, שארגנה המשטרה במלונות. את מכתבו הזועם חתם ניצב גולדברג במשפט, שנועד לילדי גן, אך כוון לשוטרים: "... גם בחופשות פרטיות חלה עלינו חובה להתנהל בצורה מכובדת וראויה". לעומתו, רב-ניצב יעקב שבתאי, מפכ"ל המשטרה, קבע במקום אחר: "כארגון אוכף חוק, לא נאפשר כל חריגה מהנורמות והערכים שחרטנו על דגלנו". הצחקת אותי, רנ"צ שבתאי. צא רגע לרחובות כהארון אלרשיד, ותוכל לחזות בהתנהגות מעט שוטריך, שהואילו לרדת אל העם. רובם ירדו אל העם כדי לרדות בו.

טירוף מערכות

למרות שמישהו כתב ספר על הלחימה בנגיף, ונפתלי בנט חתום עליו, עומדת ממשלת הכחש והמרמה, שהוא ראשה, אובדת עצות מול הגל הרביעי של קורונה, ומבלבלת את העם היושב בציון. ממשלת סוגרים/פותחים, שאין אדם שפוי יכול לסמוך על החלטותיה. נתב"ג עדיין פרןץ, מעבר טאבה פתוח לרווחה, וישראלים - אבירי הפרת החוק - מזייפים אישורים לבדיקות קורונה, ונוסעים לכל אשר לבם חפץ. אין פלא, ששיעורי התחלואה גדלים. בשבוע שעבר חטפתי שפעת קשה. הטיפול בה התעכב, כמובן, עד שנבדקתי, ואושר שאין זו קורונה. מרפאות קופות החולים ובתי-החולים עמוסים בחולים "רגילים". משום-מה אנשים לא קלטו את המסר החיוני, לדברי אחד מנכדיי, שאין לחלות בחופשה, אלא לשמור זאת לימי הלימודים/עבודה. אם בלימודים עסקינן, ממשיך מופע אימים הצפוי של יפעת ביטון-שאשא, שהחל בהיותה ח"כ עלומה מסיעת "כולנו", והגיע לשיאו בסיכולים הממוקדים של מדיניות הקורונה בכנסת הקודמת, שבה כיהנה, להוותנו, כיו"ר ועדת הקורונה, וניצלה באלימות את תפקידה כדי לקדם מדיניות של הכחשת הקורונה. לכבוד הנזק שגרמה, מונתה לשרת החינוך, הממונה על השמרטפייה הלאומית, שתיפתח בעוד כחודש מי יודע באיזה מתווה, והיא ממשיכה לחבל במאבק בקורונה. השד יודע מתי ייעצר טירוף המערכות של שאשא-ביטון? מי יצליח לעוצרה? וכמה מילדי ישראל, מגננותיהם וממוריהם ישלמו ביוקר, כדי ששרת החינוך תקושש עוד ליטרת יחסי ציבור. אם זה אינו ברור, מגיפת קורונה עדיין כאן, ואינה מתכוונת לעוזבנו לנפשנו. וירוסים ממוטציות שונות יתקפו הלוך-ושוב, למרות חכמי חלם, שמכחישים, בעזרת התקשורת (סליחה, שירותי התעמולה של החונטה), את נוכחותם.

בלי חקלאות עברית - אין מדינה יהודית

שומר הבארים אביגדור ליברמן, שקיבל תחת חסותו את משרד האוצר למרות פרכות קשות, שסדקו במהלך השנים את מסכת הצדיק שעטה על פניו, ממשיך לתכנן הרס מוחלט, בוקה ומבולקה באמצעות חוק התקציב וחוק ההסדרים ובאמצעות גמדיו, שנשלחו להיות שרים. למשל - עודד פורר, שר החקלאות, שיזם (?) רפורמה, שתמוטט סופית את חקלאי ישראל. מטרת פורר, לכאורה, להוריד את יוקר המחיה באמצעות ייבוא חלב, ביצים, פירות וירקות. זאת, מבלי לבדוק עד היסוד מה גורם להאמרת מחירי המוצרים החקלאיים בארץ. במעל שותפים שני גורמים - פקידי האוצר, שאין להם שמץ הבנה בחקלאות, ולדידם, גדלות עגבניות בדוכני מרכולים, וחקלאות הנה סדרת מספרים מרצדים על מסכי מחשביהם. מסייע להם משרד החקלאות, שמאז ומתמיד זנח את החקלאים, ומקדם רק את ארגוניהם ואת גופי השיווק של ההתיישבות (משמע, "תנובה", שכבר מזמן נמצאת בבעלות סינית). "אם יש חקלאות - יש ציונות", קבעו מייסדי המדינה. אבי המנוח האמין בזאת כנער בפולין, ועלה ארצה לפני כתשעים שנה, כדי להיות חקלאי. לצערו, לא הגשים את חלומו, אלא כשפרש לגמלאות, ורק לזמן קצר עד למותו בטרם עת. איני מתגעגע לרעיון העיוועים של הציונים הסוציאליסטיים לבנות באמצע המאה העשרים את ישראל כמדינה חקלאית, כיוון שבהזיותיהם, חקלאות הנה עיסוק טהור ומזכך; ובדמיונותיהם פועלים חקלאיים שונים מפועלי תעשיה (פרולטריון, במינוח המרקסיסטי), ואינם מנוצלים. כמובן, טחו עיניהם מראות איך נוצלו פועלים חקלאיים, תושבי מעברות וכפרי עבודה (המצאה זוועתית - ריכוז עולים במעברה בלי שטחים חקלאיים לייצור פרנסה עצמית - רק כדי להבטיח כוח-אדם זול למושבים ולקיבוצים המבוססים בסביבתם) בידי המושבניקים והקיבוצניקים, יקירי השמאל הישראלי. לשם כך, גם דיכאו הסוציאליסטים באלימות את בעלי-המלאכה ואת התעשיינים, ומנעו עליית תעשיינים ארצה. רק גירוש יהודי גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון הביא ארצה יוזמות תעשייתיות. הסוכנות היהודית וההסתדרות כמעט שלא הקימו מפעלי תעשיה - עד קום המדינה - והטילו מגבלות על הקמתם, על-מנת למשמ̤ע את הבעלים, כדי לשלוט ביד רמה בפועליהם, ותוך כך לקושש הרבה זוזים לקופותיהם. כרגע מנחית השר עודד פורר את מכת-המוות על החקלאות הישראלית, ואחריה לא תתקיים עוד. הוא מציע בחוק ההסדרים לייבא ארצה תוצרת חקלאית, ולפוטרה ממכס. כך, יעמדו חקלאי ישראל בפני שוקת שבורה, ולא יצליחו להתחרות בחקלאים מירדן, מטורקיה, מהאיחוד האירופי ואפילו מעזה, שמסובסדים על-ידי ממשלותיהם. התוצאה - נאבד את עצמאותנו בייצור מזון. זה יתנקם בנו כשיפרוץ עימות בינינו לבין האיחוד האירופי, או בינינו לבין חמאס וחיזבאללה. לאזרחי ישראל לא יהיה מזון, שעד אז, אולי, יימכר בזול. לחקלאות יש עוד כמה תפקידים במדינת ישראל פרט לייצור מזון. ביניהם שמירה על בעלות יהודית על הקרקע (מקווה, שמנסור עבאס לא יבקש לבטלה, ויקבל זאת כאתנן, כדי שבנט יוכל לחמם את כיסא ראש הממשלה); ושמירה על השטחים הירוקים. כרגע נוטשים חקלאים את אדמותיהם, ואין רִיק. הן נתפסות על-ידי ערבים, או נמכרות להם. כך, אנחנו מאבדים את הריבונות על ארץ-ישראל. כמובן, לממשלת בנט-לפיד-ליברמן-עבאס אין הדבר חיוני. אדרבה. החקלאים אינם אשמים במחירים היקרים של התוצרת החקלאית. זאת למדתי עוד לפני כשישים שנה, כשאבי המנוח היה לולן. האשם בממשלה, שהתירה לחברות השיווק להשתלט על השוק, לא הקימה שוק סיטונאי, ומדכאת את החקלאים, כדי לטפח את ארגוניהם. כדי לשמור על כל יעדי החקלאות בישראל, ולהקטין את יוקר המחיה, צריכים לסבסד את החקלאים, ולפקח על חוליית התיווך בין החקלאים לבין הצרכנים - המשווקים - שהפכו למונופול, ששולט על השוק, ומפיק ממנו רווחי עתק. המשווקים פועלים לחסל את חנויות הירקות העצמאיות ואת השווקים הפתוחים, ודי הצליחו בזה. כיום, ברוב רשתות השיווק מחלקת הירקות והפירות הנה הרווחית ביותר, בעוד חקלאי ישראל מרוויחים בקושי את לחמם. מחקר של OECD מלמד, כי תמיכה ישירה בחקלאים הנה המיטבית לייצוב החקלאות, אך היא תייתר את ארגוני החקלאים ואת מועצות השיווק, שקובעות מכסים ומכסות ייצור; ובסיכומו של דבר מייצרים את הבסיס למחירים הגבוהים של התוצרת החקלאית. עיינו בערכים חמאה, ביצים.