אב טוב מנחה את ילדיו

נאום טוב מצטיין ביכולתו לגעת בשומעיו ולהיכנס לליבם. ערב הכניסה לארץ, לאחר ארבעים שנה של הליכה מתישה במדבר, עומד משה מול בני ישראל בעבר הירדן ומנחה אותם לקראת הפרידה הצפויה: הנה הוא נפרד והוא מציב בפניהם את דרכו כמנהיג, את בקשתו מהם כיצד לנהוג בעתיד. ואנו רואים בהשוואה לנאומים קודמים שלו, שיש זווית ראייה קצת שונה. בספר דברים המבט שונה - דברים נראים אחרת מפרספקטיבה של שנים. אנו רואים את השינוי, שחל אצל המנהיג ביחסו לעם. נעמוד על שלושה הבדלים בין דבריו של משה בדברים א' לבין התיאור המקביל בספר במדבר י"א, פסוקים י', א-ט, ו'. ננסה להבחין מה ההבדלים. נבדוק זאת בשתי נקודות מבט.

ההנחיה של משה בנושא קיום המצוות - סדרי העדיפות בקיומן

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם" (דברים ז',12). מה פשר המילה עקב? רש"י פירש: "על קיום מצוות קלות, שאדם דש בעקביו". צוואת המנהיג בפרשה זו מעמידה את חשיבות קיום המצוות, והמילה 'עקב' מאפשרת לו להבדיל בין סוגי מצוות: יש מצוות שהן בראש הפירמידה, לעומת מצוות שהן בסדר חשיבות אחר. מצוות שקל לאדם לקיימן - ועליהן יזכה לשכר רב יותר עבור ביצוע המצווה. זאת משום שזו מצווה, שקשה לקיימה. יש מצוות, שאדם עלול להתייחס אליהן בביטול, משום שהן נראות קלות יותר. כאן העקב - דרך לבטא זאת. העקב - מדובר בנקודת תורפה של האדם, כפי שמופיע בקללתו של הנחש "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". גם הביטוי 'עקב אכילס', שמקורו רחוק מיהדות, משמעותו נקודת-תורפה. לפעמים דווקא המצוות, שנראות שוליות הן נקודת תורפה. מדוע? משום שאתה מתחיל להתייחס אליהן בקלילות, ואתה עלול בהדרגה לוותר גם על המצוות החשובות יותר. ההסבר אנושי: יש מצוות שאדם רגיל בהן, ויש סכנה שבשל כך לא יהיה מכוּון מטרה, לא ישקיע בזה הרבה. לכאן מתקשר כדימוי העקב של האדם. החשש הוא, שהמצווה תיעשה בדרך קלילה: כפי שאדם הולך בחופשיות ולא חושב בכל צעד היכן יניח את עקבו. והסבר אחר: אפשר לקשור את המילה 'עקב' לאופן ההתייחסות, לעקביות. המנהיג הישיש פונה לעמו ומצווה: יש לשמור את המצוות בעקביות ובהתמדה - וכאן בא הביטוי מתפילת שמע ישראל: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבּך ובקומך" (דברים י"א,19). מול העקביות בקיום מצוות והאחריות האישית של כל אחד מבני עמו - לפנינו בהשוואה - האחריות של משה כמנהיג לעמו. כאן הפירוט: המנהיג כאבא לעמו, כהורה השומר עליהם. נעבור לנקודה זו, הנקודה השנייה.

נקודה שנייה - האחריות של משה כמנהיג לעמו בנקודות זמן שונות

שמענו את דברי משה לעם בספר במדבר, וזווית הראייה קצת שונה. בספר במדבר מַפנה משה טענות קשות כלפי ה', אשר הטיל עליו את משא העם. כובד המשקל, שנושא משה על כתפיו מצויר בצורה קשה, לא אנושית: מבחינתו קשה עד מאוד לשאת מטלה שכזאת. את המשא הוא מתאר באמצעות מטאפורה של הריון ולידה: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ"?! הקושי והתסכול שלו עמוקים וקשים מנשוא, עד שהוא מבקש את נפשו למות, ודבריו קשים כלפי הבורא: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

סיום דבריו מזכיר לנו פרשה מספר בראשית - הבקשה למות מזכירה את הָגר. משה אומר, שאינו רוצה לראות בּרעה, שתִפקוד את העם, וזה מזכיר לנו את דבריה של הגר, אשר מניחה את בנה ישמעאל לנפשו ויושבת הרחק כמטחווי קשת, "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כ"א, ט"ז). האם הדואגת איננה מעוניינת לראות במות הילד. זה קצת מזכיר את 'משפט הנשים' בימי המלך שלמה. אם אמיתית חשה את סבלו של הילד. קשה לה לראות באסון הקרב. וכאן בפרשה שלנו: משה מדמֶה עצמו לְאֵם, הנושאת ברחמה את הבן הכבד מנשוא. לפי תיאורו, קשה להורה אמיתי לשאת בסבל של הילד, ולכן הוא מבקש מהאל לְהקל על ילדיו. הוא מבקש שה' יהרוג אותו, כדי שהוא לא יראה ברעת הילד, בעיניו - זו גם רעתו שלו. אלה ילדיו האמיתיים והוא רוצה בטובתם.

במדבר מול דברים - והנה שינוי מבט:

בנאומו בספר דברים הביטוי של הרגש שונה. משה אינו חוזר על דברים קשים אלו, וכל הצגת היחס לעם שונה לחלוטין: הנה מצטיירת לפנינו תמונה מרוככת יותר. בספר במדבר חוזר משה ארבע פעמים (בארבעה פסוקים רצופים) על הביטוי: "כל העם הזה" (י"א, י"ב, י"ג, י"ד). החזרה המרובעת על ביטוי זה מלמדת על מבט קשה: המנהיג כמו רואה באור שלילי את ריבוי העם. "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה". אנו בספר דברים, הנאום שונה. וכך בפרשה שלנו - זה מוצג באור שונה. ממרחק זמן רואים את ההבדל: מפרספקטיבה של ארבעים שנה, גודלו המספרי של העם נראה מזווית שונה, שוב אין זה נתפס בעיני משה המנהיג הגדול בתור משא כבד, אלא דווקא בתור ברכה גדולה: "ה' אֱלוֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א' י-י'א). ריבוי העם מדומה בפיו של משה לכוכבי השמים. ואַל נשכח את ההשוואה לאבות: ההקשר החיובי מֵשיב אותנו לברכּת הבורא לאבות (בראשית כ"ב י"ז; כ"ו ד'). ויש עוד הקשרים חיוביים: משה מברך את העם, שה' עוד יוסיף וירבּה אותם אלף פעמים. בספר במדבר משה מדמֶה עצמו לאֵם, הנושאת את בנה, והנטל כבד עד מאוד - ויש התרסה בכאב: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). בספר דברים אנו זוכים לתיאור אחר. דימוי קשה, אם הנושאת את היונק, נושאת אותה בחיקה. כמה כבד המשא. בספר דברים המבט מפויס יותר: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא). נראה, כי ממרחק של ארבעים שנה עוצמת הכאב יורדת. תחושת הבדידות של המנהיג עדיין נשארה, אבל המבט רך יותר. המנהיג אינו מבקש למות. ריבוי העם איננו מתואר עוד בפיו בתור משָא בלתי נסבל, אלא בתור ברכה. לְרגע הוא שכח כבר מזמן את כובד המשא, את הנֵטל ואת עוצמתו. הוא רואה ברכה בַּמספר הגָדל והולך של העם - הוא מברך אותם, שה' יוסיף עליהם אלף פעמים. בַּמבט המפויס הוא מעדיף לראות את הטוב - ובעצם מנחֶה את העם: דבריו מופנים אלינו. אנו כּעם מצוּוים ללמוד מהניסיון. להפנים את ההרגשה, שלמרות המשא המוטל על כתפינו, עלינו לשנות התייחסות, להכין עצמנו. רק כך נדע להתמודד מול המשימות, מול עוצמת החיים. נלמד להַביט במטלות הרבות בדרך אחרת: לראות אותן מפרספקטיבה אופטימית, לשבת על הספסל ולחכּות לארץ המובטחת, המחכה לנו. הדברים של משה נשמעים כמו אב וילדיו בפגישה משפחתית: הנה הוא מכנס את ילדיו וכל מטרתו להנחות אותם, לראות שילדיו מסתדרים, לתת להם עצות, כדי שיידעו להתמודד עם מה שצפוי להם. כאן מופיעה המילה 'עקב' כדי להציג פרופורציות: כדי שבני עמו ילמדו להבדיל בין המצוות, בין גודל המטלות בדרכם העתידה. לחנך עצמם להתמודדות הצפויה בעתיד. אַל להם לשכוח לתת לבם גם למצוות, שנראות להם קלילות יותר, כאדם שדש בעקביו. מי שייטיב להתייחס גם לדברים הפחותים בדרך רצינית, ייטיב גם בבואו לצלוח משימות כבדות יותר. בַּמבט המפויס של ספר דברים משה נפרד מהעם במבט מקיף, מֵקל, נינוח יותר - ומשדֵר להם, כמה חשוב לו לראות בהצלחתם. המנהיג, שהחל דרכו באמירה 'לא איש דברים אנוכי', משמיע להם את הדברים החשובים ביותר, לקראת הפרידה. עצות של איש למוד ניסיון, הדברים האמיתיים מכל הלב. איש דברים - ועוד איך!!