"עליתי להר-הבית להתפלל לעילוי נשמת אימי שנפטרה. השוטר שליווה אותי, ביקש שאזכיר גם את אמו בתפילה". הסיפור הזה הוא דוגמה אחת מרבים שסיפרו לי העולים להר-הבית.
בשנים האחרונות העלייה היהודית להר-הבית גדלה והתייצבה. כאשר סגרו את הר-הבית ליהודים באינתיפאדת אל-אקצה, למשך מספר שנים, היו מעט מאוד יהודים שהסגירה ציערה אותם. לעומת זאת, כשההר נסגר השנה לשבועות בודדים, אלפי יהודים הצטערו מכך, והמתינו לפתיחתו מחדש.
לפני שנים אחדות כל עליית יהודים להר-הבית לוותה באבטחה משטרתית צפופה - טבעת שוטרים הקיפה אותם מכל כיוון. צמוד לשוטרים עטו מכל עבר נשים וגברים מוסלמים, שתמורת תשלום היו מציקים ליהודים בצעקות בלתי פוסקות, בהטרדות, ומדי פעם גם בידויי אבנים, בקבוקים וכסאות.
גם הוואקף האיסלאמי לא טמן ידו בצלחת. וואקפיונרים מטעמו עקבו ובלשו את שפתותי היהודים. כל מי שמילמל, ולא משנה אפילו מה חשב לומר, נחשד למתפלל, והיה נעצר מיידית, מוצא מההר, ומורחק לתקופות. השוטרים נענו לכל הלשנה ולכל דרישה של הוואקפיונרים. היהודים שעלו אז להר-הבית, חוו את ההשפלה הזו ואת תחושת חוסר האונים. רבים מהם לא שבו יותר להר-הבית.
בעלי איתמר, אז עו"ד, שעלה באותו זמן להר-הבית, צעק פעם חזרה לעבר מוסלמית שצעקה עליו: "עם ישראל חי!". בתגובה הוא הוצא מיידית מן ההר מיד ועוכב. איתמר תבע את המשטרה ואת הוואקף וניצח. אבל זו הייתה האווירה הקבועה בהר.
גלעד ארדן, השר לביטחון פנים שהתמנה בשנת תשע"ו (2016) ויורם הלוי מפקד מחוז ירושלים, חוללו מהפך. הם הוציאו מהר-הבית את המוראביטאן והמוראביטאת (הגברים והנשים המוסלמים שצעקו על כל יהודי שעלה להר), הרחיקו את הוואקף מהקבוצות היהודיות, הורו להכניס כל יהודי שמגיע להר-הבית, ושלא לסגור יותר את הר-הבית בגלל התפרעויות מוסלמים. גם שוטרי הכניסה התחלפו, והחדשים התייחסו לעולים היהודים בצורה מכובדת יותר.
סוף-סוף נפתחה האפשרות לעלות להר-הבית בנחת. פתאום היה זמן לחוש את הקדושה. פתאום היה אפשר למלמל פרקי תהילים בלי להסתכן בעיכוב. מאז כבר התחלפו שני שרים, ושני מפקדים, והתהליך החיובי הולך וגדל, הולך ומתעצם. כל אחד מהם מביא שיפור נוסף.
בפיגוע בהר-הבית לפני 4 שנים, נפלו שם שני שוטרים. אחרי הפיגוע שהוואקף נחשד בשיתוף פעולה איתו, הרחיקה המשטרה את הוואקף עוד יותר. ליהודים העולים להר-הבית הייתה רווחה גדולה. רדיפת המתפללים הופסקה וקול התורה נשמע בהר-הבית ללא הפרעות.
במקביל, התחילה התעוררות בקרב רבנים רבים שנוכחו לראות שהמדינה זורמת עם היהודים בהר-הבית. רבים החלו לחקור ולברר את הגבולות ואת הלכות הר-הבית. רבנים רבים התחילו לעלות להר-הבית בעצמם, ולקרוא לתלמידיהם לעלות ולהתפלל.
בפינה מזרחית בהר-הבית ישב במשך שנים רבות הרב יצחק איימס הי"ד ולימד תורה. הפינה הזו הפכה ל"בית המדרש" ע"ש יצחק וטליה איימס הי"ד. בבית המדרש הזה עוצרים כל עולי הר-הבית לדבר-תורה, אחרי שהם עומדים מול הקודש, בתפילות קבועות שכוללות חזרת הש"ץ עם הסיומת המיוחדת שקבעו חז"ל להר-הבית, ושיעורי תורה מלאים. בהר נפתחו ישיבה וכולל.
ההתקדמות העצומה של הר-הבית, בעיקר בזכות המתפללים היהודים שפוקדים אותו באדיקות, מרגשת ופותחת צוהר לגאולה. כל מי שזכה לעלות ולהתפלל בהר-הבית, כבר רואה שם את אור המקדש מנצנץ בראש ההר. כל יהודי נוסף שעולה להר-הבית, מקדם ברגליו התקדמות יהודית נוספת במקום הקדוש; תפילות עם ספר תורה, טלית ותפילין, קורבנות ובניית בית המקדש. זה הכל בידינו וברגלי העולים בקדושה ובטהרה.
