אריק, נולד ב-20.6.1959 בנהלל למרים ויעקב ("ינקו")יעקובוביץ. כשהיה אריק בן שנה עברה משפחתו להתגורר בטבעון ושם הוא למד עד סוף כיתה ב'. בהיותו בן שמונה שנים, חזרה המשפחה לנהלל, ואריק נכנס לכיתה ג' בבית-הספר הממלכתי של המושב. משחר נעוריו אהב אריק את העבודה בענף הפלחה. הוא עבד בחריצות ובמסירות בלתי רגילה, ותמיד היה מוכן להושיט יד עוזרת לכל נזקק. הוא לא חס על זמנו או על כוחותיו, ובכל עת סייע לחברים. היו לו לאריק כוח רצון כביר, סבלנות רבה ותחושת אחריות לתפקיד, ולכן הסתגל לכל מצב וביצע כל תפקיד בהצטיינות. בהיותו ב"גדנ"ע צלילה" הוא עבר בהצטיינות קורס צלילה, שאיפתו-חלומו הגדול עוד מגיל צעיר היה לשרת בקומנדו הימי והוא התכונן והתאמן לכך עוד זמן רב לפני גיוסו. מספרת על כך אחותו חיה'לה יעקובוביץ זך: "הוא מאוד רצה ללכת לקומנדו הימי. הוא התאמן על זה אימונים מפרכים. הוא היה לוקח שקים עם חול, מרטיב אותם עולה על גבעות וחוזר. הוא היה הולך לישון עם סמל העטלף - סמל השייטת. בכל מקום היה סמל של עטלף". כאשר הגיע מועד גיוסו לצה"ל היה זה אך מובן מאליו שיתנדב לשרת בשייטת הקומנדו הימי. הוא התקבל לשייטת והחל במסלול של הקומנדו הימי בחיל-הים, במהלך הטירונות לרוע מזלו הוא ניפצע באורח קשה בגבו והועבר במסוק לבית חולים הדסה. בעקבות הפציעה הקשה הוא נאלץ לא להמשיך ביחידת השייטת. הוצע לו לשרת כמוכ"ם חוף אולם דחה ההצעה זו והתעקש ונלחם לשרת אך ורק ביחידה קרבית. לבסוף הוצב כלוחם שריונר בחיל-השריון, וגם כאן הצטיין בתפקיד שהוטל עליו. הוא נחשב לנהג-טנק הטוב ביותר בגדוד. כולם ידעו, שאם אריק נוהג בטנק המ"פ - הכל יהיה בסדר.

מקום חם היה שמור בליבו של אריק לבעלי-חיים. כשהיה בסיני, הוא הביא יונים לבסיס ובנה להן שובך. הוא טיפל ביונים באהבה רבה אבל נאלץ לוותר עליהן, כי הן היו מפגע תברואתי. אריק לא ויתר על פינת-חי בבסיס. הוא בנה בעצמו בריכת דגים קטנה, כדי לגדל בה דגי נוי. גם קקטוסים שתל אריק בבסיס וצמחים מסוגים שונים. מדי יום ביומו הוא היה משקה אותם, ודואג שייקלטו בתנאי המדבר הקשים. אחר-כך, כשעברה היחידה לבקעת הירדן, הביא אריק לבסיס שבעה ברבורים ויצר למענם "אגם קטן". הוא קיבל אישור מיוחד להביא אדמה מנהלל, ושתל דשא סביב האגם. כך יצר אריק פינת נוי נעימה לכל אנשי הבסיס.

לאחר שסיים את שירותו בצה"ל, השתחרר אריק בדרגת סמל וחזר למושב. הוא התקבל כחבר "עובד ציבור", והתמסר לענף הפלחה. חברי המושב זוכרים את אריק "רכוב על גבי מכונה גבוהה, יוצא עם שחר אל השדות, זוהר כולו לקראת יום עמל על פני הניר. הלוך ושוב, הלוך ושוב בחריצות, בדייקנות ובמסירות. ובערב בשובו הביתה... מזהירות שתי עיניים טובות, וחיוך רחב שפוך על פניו היגעים. הוא היה מאושר ואנו אהבנו אותו כך, את בן האדמה הזאת, את בן הכפר הזה, את בן העמק הזה" (מדברי מנהל בית-הספר ליד הקבר הפתוח). באחד מימי ראשית הקיץ בשנת 1982, בשעת ערב מאוחרת, כאשר שב אריק מריסוס הכותנה, המתין לו צו גיוס. הוא נקרא להצטרף ליחידתו במלחמת לבנון. במהלך הקרבות, במרחק כ-3 ק"מ מאגם קרעון נפגע הטנק שבו נהג והוא נפל בקרב ב-10 בינואר 1982. עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-23. בהתחלה הוכרז אריק כנעדר. הטנק בו נסע אריק נפגע פגיעה ישירה מטנקים של כוחותינו (מאש כוחותינו). הפגיעה בטנק הייתה קשה והוא בער שעות ארוכות. מספר ימים לאחר שנהרג התדפקו אנשי קצין העיר על דלת הוריו של אריק במושב נהלל והודיעו להם כי בנם נעדר. להורים הייתה עוד תקווה כי בנם בחיים. אולם כעבור מספר ימים בושרה להורים הבשורה המרה והקשה מכל כי בנם נהרג. ליד גופתו נמצאו משקפי השמש שלו ומספר אסימוני טלפון שהיו שייכים לו. ביום ג' 22.6.1982 כשבועיים לאחר שנהרג, ויומיים לאחר שמלאו לו 23 שנים הובא אריק יעקובוביץ למנוחת-עולמים בבית-העלמין של מושב נהלל. אבל כבד ירד על המושב נהלל עם היוודע דבר מותו של אריק בהלוויה החרוטה עד היום בזיכרונם של רבים ממשתתפיה, עמדו חבריו לכתה ולצבא של אריק בוכים מול קברו של חברם האהוב. אריק השאיר אחריו הורים ואחות. במכתב תנחומים, שכתב אחד מחבריו אל ההורים, נאמר: "חדוות העבודה וטוב הלב השופע ללא מעצור היו מסימניו המובהקים. אם יכול להיות אדם שמתקיים בו הפסוק 'שלא על-מנת לקבל פרס' הרי זה אריק".

לאחר מותו של אריק, יזמו חבריו שאהבו והעריכו אותו מאוד הקמת אנדרטה לזכרו. האנדרטה ממוקמת כ-900 מטר מדרום-מערב לבתי המושב נהלל. האנדרטה היא על בסיס בטון מגודר בצל שיחים, לצידה דגל ישראל. זהו פסל מתכת וברזל המשלב חלקי טנק ותחמושת עם מחרשה ועוד חלקי כלים חקלאיים. במרכז הפסל, על-כנף מתכת, נכתבו בלבן פרטי הנופל, נסיבות נפילתו והמילים: "בין רגבי העמק שיבולים מלאות, לאריק אוהבן מזמורן מזמרות". 30 שנה לאחר מותו של אריק הופק לזכרו סרט מרגש ובו מספרים בני משפחתו הוריו אחותו וחבריו על אריק ואישיותו המיוחדת. כמו-כן יצא לאור לזכרו ספר בשם "אריק 1959--1982" אותו כתבה אמו מרים יעקובוביץ.