תמונות מהארלם

את השיר תמונות מהארלם כתבתי לפני כחמישים שנה בהיותי בניו-יורק. בעת כתיבת השיר לוותה אותי תחושה, שביתי בישראל מוגן מפני המראות האלו. לוותה אותי תחושה שהחברה הישראלית בנתה סכר איתן מפני מציאות של "צָהֳרֵי יוֹם מַאֲפִירִים". כתבתי מתוך שכנוע עמוק שבישראל שלי לא תתאפשר מציאות של "מִגְדָּלִים... מְבַקְּשִׁים גּוּפוֹת אָדָם נוֹפְלִים לְסַד וְלַהֲדוֹם...". בסאונה של קיץ לוהט אחרי כחמישים שנה התבדיתי. התבדיתי כשיד של חייל בצבא הגנה לישראל קלה על ההדק, והתוצאה היא קטילת חייו של ילד בו 12 "בְּסִמְטָא שְׁחוֹרָה פְּעוּרַת פִּיָּח", ושרברב "החמוש" במפתח שבדי ובצינור מים מוצא להורג בסמטא אחרת, "הַמּוֹסֶכֶת עָלַי כִּשׁוּפֵי עֲלָטָה בְֹצָהֱרֵי-הַיּוֹם". התבדיתי כשראיתי בית ספר, בו לומדים מאות רבות של ילדים בדואים בנגב תחת עננת מפלטי רעלים קוטלי חיים, המיתמרים ממפעלי "זוהר". בתל אביב ובירושלים משרד החינוך לא היה מאשר הקמת בית ספר במתחם הנוגע במפעל תעשייתי ענק הפולט ענני אבק רעיל, אבל בנגב זו מציאות חיים של שנים רבות. הפיקוח במשרד החינוך במחוז דרום יודע היכן ממוקם בית הספר הבדואי והיכן ממוקם בית הספר בקיבוץ רביבים. אֲנִי יוֹצֵא מֵהָרַכֶּבֶת הַתַּחֲתִית הָעוֹשָׁה דַּרְכָּהּ מֵהַשְּׁדֵרָה הַחֲמִשִּׁית לִרְחוֹב מֵאָה עֶשְׁרִים וּשְׁתַּיִם בְּהַרְלְאֵם, נִבְלַע בְּסִמְטָא שְׁחוֹרָה פְּעוּרַת פִּיָּח הַמּוֹסֶכֶת עָלַי כִּשּׁוּפֵי עֲלָטָה בְּצָהֳרֵי-הַיּוֹם, מִתּוֹך שִׁבְרֵי בַּקבּוּק יַיִן מְמַלֶּטֶת לְעֶבְרִי שִׁיר תּוֹעֶה וְשִׁכּוֹר - נָגְהוֹ מוּעָב בְּחֵיק קְמוּטֵי בֶּגֶד, אוֹנוֹ מָרוּט בַּאֲרֻבַּת בְּהוּלֵי עֵינַיִם, גּוּפוֹ תָּשׁ בַּבָּשָׁר הַשָּׁחוֹר הַמּוּצָא לִמְכִירָה. יַלְדָּה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׁרֵה נָעָה סוּמָא בְּחֶשְׁכַּת קִיאָהּ צָהֳרֵי יוֹמָהּ מַאֲפִירִים חַיֶּיהָ סוֹמְרִים נָסִים מִתּוֹךְ טוּרֵי בָּתִּים שְׁרוּפִים וּמֵעֲלֶיהָ אִוְשַׁת אַנְקוֹת שְׁחָפִים הַמְּנָעֶרֶת עוֹד דִּירַת רְחוֹב רְבוּצָה עַל פֶּתַח כֹּתֶל עָקוּר דֶּלֶת, עוֹד דִּירַת רְחוֹב רְבוּצָה בְּקִיאָהּ בְּעֵינֶיהָ דַּמָּהּ - עֲלוּמִים שֶׁל מָוֶת מְנַסְּרִים עַל לְשׁוֹנָהּ עוֹד שִׁיר נִרְפֶּה וּמְבוֹהָל עוֹד שִׁיר הַיּוֹדֵעַ כִּי נָכוֹן בְּיָדָהּ יוֹם שֶׁל חֹשֶׁך בִּרְחוֹב זָקֵן וּמְנֻדֶּה הַמִתְכַּנֵּס בְּאֹפֶל שְׁתִיקָתוֹ עֲטוּי שִׁירַת חִדּוּדִים, תּועָה וְחִוֶּרֶת. רְחוֹב מֵאָה וַחֲמִשִּׁים פְּנֵי לְהָבִים פָּנָיו גּוּפוֹ נוֹפֵל בִּמְלוֹא קוֹמָתוֹ עַל קַו הָאפֶק הַנִּמְשָׁך עַד מַדְרְגוֹת מַנְהֶטֶן ראשׁוֹ הוֹפֵך לְסַד וְלַהֲדוֹם לַקּוֹמָה הַמֵּאָה וּשְׁתַּיִם בְּאֶמְפָּיֵיר סְטֵיט בִּלְדִּינְג. אֵינֶנִּי מֵבִין לָמָּה כָּל הַמִּגְדָּלים שֶׁהִכַּרְתִּי בְּחַיַּי מְבַקְּשִׁים גּוּפוֹת אָדָם נוֹפְלִים לְסַד וּלַהֲדוֹם עַל קַו הָאֹפֶק הַנִּמְשָׁך עַד מַדְרְגוֹתֵיהֶם. (ניו-יורק 13.8.1975)