סיפור חייה של מוכרת התפוזים והפרוצה נל גוין, שהייתה פורצת דרך וחוללה מהפכה בתחום התיאטרון, נשמע כאגדה - אך היה אכן היה. בהיסטוריה של התיאטרון האנגלי נשים לא הורשו לעלות על הבמה. את תפקידיהן מילאו גברים. באמצע המאה ה-17, הגיחה צעירה בת 17 חוצפנית ונועזת אל התיאטרון בלונדון, ולמזלה מנהל התיאטרון והקובע בו (רון גזית הנפלא כצ׳ארלס הארט, והכובש את מרכז הבמה במחזה), מבחין בסגולותיה הטבעיות ומעניק לה תפקיד ראשי בהצגה. בדרך כך, מצליח חינה ויופיה של הנערה לכבוש גם את לב המלך צ׳ארלס השני ההולל והשובב (אסף יונש הבלונדי יפה התואר, שהצורך להתאמו לציורי המלך מאז – סוגר על פניו בפאה שחורה עתירת תלתלים) והופכת לאהובתו. ספיר יצחק ממלאה את הבמה, כובשת בכל דקה בהצגה בקסם ובחן הטבעי שלה, ויצירות השמלות המפוארות שיצרה יהודית אהרון עבורה ועבור כל שחקני ההצגה מדגימות היטב כיצב הפך הברווזון המכוער לברבור. המחזמר מעוגן בעובדות ההיסטוריות הידועות, אך השירים (למוזיקה שחיבר יוני גבורה) והריקודים שעיצב עמית זמיר בשפה כה ייחודית וקצבית, הופכים את הסיפור לעוד יותר כובש ומרתק. זה לא עוד מחזמר קיטשי בסגנון המוכר. קאסט השחקנים הכה מגובש וכה מתאים לכל תפקיד בו לוהק בידי הבימאית והמעבדת אילנה ללצ׳וק, שאף יצרה את המסכות המפתיעות ומעוררות תגובה בצופים – כל אלה מרכיבים יצירה מרנינה במיוחד ברמה גבוהה. המלך התאוותן צ׳ארלס השני, הנשוי לנסיכת פורטוגל קתרינה (בר כהן היפה) והפילגש הראשית שלו, ליידי קסטלמיין, היא אופיר צויגנבום היפה, לא מצליח להביא לעולם יורש, חרף היותו אב לשלל ילדים משפע פילגשיו. לכן, מי שיירש אותו על כס מלכות אנגליה וסקוטלנד הוא אחיו, ג׳יימס השני. בחלקו השני של המחזה חודר הסיפור גם לחייה האישיים של נל, כשלבמה מגיעות אמה הוולגרית והצעקנית (אביטל גליל האנרגטית) ואחותה רוז (מור דמרי) המנסה לפשר בין השתיים. אך המשקעים שהותירו בנל בילדותה לא נעלמים, וכך אמה מתה תוך שכרות בלא שהשתיים תשלימנה ביניהן. מאידך-גיסא, המהפכה שהתחוללה במלכות האנגלית בדור הקודם, חוזרת כאן בגדול, כאשר בשל רכרוכיותו של המלך וחוסר החלטותיו כשהן נחוצות (מזכיר משהו?) גורמות ללורדים להדיחו ולהמליך תחתיו את יורשו. הסצינה בה המלך סו"ס מתעשת ומפטר את כל הלורדים אך מסיים את חייו בשבץ בגלל מרד לובשי השחורים ועוטי המסכות, היא סצינה המעבירה צמרמורת בלקח שהיא מעבירה לנו מתוך הביקורת של המחזאית ג׳סיקה סוויל על מערכת השלטון ותפקודה (מה שכה מאזכר את הקורות כאן ועכשיו עם השתלטות הפרקליטות והיועמ"ש על המדינה בכל תג ותג). בצוות השחקנים המוכשרים והכה משכנעים כל אחד בתפקידו בולטים דן קופפרמן התוסס כקובע בתיאטרון שבתוך התיאטרון. עמית פרנקו כמוהו ממלא תפקיד מרשים ביותר כ-ג׳ון דריידן, המחזאי של כל המחזות בתיאטרון שבתוך ההצגה; כמותם, יניב שביט, מצוין ומרשים ומשכנע ביותר בדמות הגבר יפה התואר המשחק תמיד בתפקיד הנשים, ונאבק כעת על מעמדו עם המתחרה נל גוין; בעוד ליאם פינטו מלבב וכובש בכל דקה בה הוא הפותח ומגיש את כל ההצגות ומשתף את הצופים במתרחש. ביניהם בולט גם שחף קהלני התמיר כלורד ארלינגטון, שזכה שפניו יוכרו חרף הפאה שהוא עוטה, בעוד את יתר השחקנים קשה לזהות בגלל הצלחת יוצרי הפאות, האיפור והתלבושות הכה ססגוניות. עצם הצבת התפאורה היפה של ניב מנור המשלבת את אולם התיאטרון עם המתרחש על הבמה- שמאחורי-הבמה והלבטים בתוכה, מוצלחת ביותר. והכל, בלי להחליף תפאורה, רק על-ידי החלפה יצירתית בידי הדמויות של חלקי ריהוט המסמלים את שייכותם למיקום מסוים – מאפשרת להצגה לזרום ללא הניד עפעף. המחזה שזכה לפרס אוליבייה לקומדיה הטובה ביותר ב-2016 ראוי גם כאן לציון גבוה ביותר לשבח, לשחקנים, ובראשם ליוצרים, בתוכם לעינת ברנובסקי על התרגום הכה מפולפל ושזור חידודי לשון, וכן לתרגום השירים בידי אילנה ללצ׳וק. שאפו לסטודיו יורם לוינשטיין שמצליח להאיר את ימינו בתקופה כה אפלה וקשה.