אנו כל כך שבויים בקסם של הקפֶה, ושל תרבות בתי הקפה, שעם הזמן נשכח מאיתנו שהקפה היה במשך אלפי שנים נחלתה של אפריקה בלבד... המקור שלו הוא במחוז קאפה במערב אתיופיה, והחל מן המאה החמש עשרה, התרחש תהליך שבו הקפה כבש את אירופה ואת העולם המערבי. התהליך הוא תהליך היסטורי, אך גם תהליך תרבותי: מסורות תרבותיות השתנו, ובהדרגה היה הקפה לבן בית אצלנו, וגם לבעל הבית של בתי הקפה שקמו בכל העולם. פּולֵי צמח הקפה הם חלק מן התזונה שלנו וגם חלק מאורח החיים שלנו: התמציות המופקות מפולי צמח הקפה, הקלייה והטחינה של פולי הקפה, זו 'תרבות מזון' שעוררה אותנו לקסם של הקפה, שלא לדבר על כך שהקפה עצמו הוא משקה מעורר במיוחד.

תערוכת "קפה מזרח מערב"

המוזאון לאמנות האיסלאם נטל עליו משימה תרבותית: לחשוף את תרבות הקפה ואת כלי הקפה שנוצרו במשך השנים: הכלים הקדומים, וגם הכלים ברחבי העולם המערבי. הקפה התבשל על אש פתוחה או גחלים, ונוצרו כלים עבור שתיית הקפה. המוזאון מציג את הכלים השונים שמבטאים אמנות איסלאמית: העיטורים על הכלים הם בהשפעת קליגרפיה מוסלמית, עיטורי צמחים וציפורים וצורות גאומטריות. כְּלִי הבישול של הקפה נקרא ג'זוו'ה (בטעות נקרא בפינו פינג'אן). משקעי הקפה נשארים בו בתחתית הכלִי, ולא נמזגים לכוסות. הקפה נמזג לספלונים (הסִפלון נקרא פינג'אן). הקפה הוא חלק מן התרבות החמרית של כולנו, והוא השפיע על חיי היצירה עם היווצרות "בתי הקפה". הצמח הקסום של הקפה הפך לתרבות שהצמיחה גם מיתולוגיות ואגדות. אחת האגדות מספרת, שרועֶה צֹאן בשם חאלדי שוטט עם העדר שלו באתיופיה, והבחין שהצֹאן בעדר אוכלות מן השיח של הקפה, ולאחר מכן הן שמחות ומתזזות, מקפצות ורוקדות. לאחר שטעם מפולי הקפה, ראה את השפעת הצמח עליו. אשתו נכבשה בקסם הזה, וביקשה שיביא פולי קפה לאב המנזר. הלה חשש, שאלו פירותיו של השטן, לכן השליך אל האש את פולי הקפה, בצאת רועה הצאן מחדרו. הארוֹמה המיוחדת שהתפשטה בחדר הביאה לכך שהנזירים הגיעו לחדר שבויים בקסם הזה... כך התפשט השימוש בפולי הקפה.

לועסים קפה, שותים קפה

היו מי שלעסו את פולי הקפה, והיו מי שטחנו ושתו אותו. המוזאון מלווה את התהליך של הכנת משקה מפולים קלויים, החל מן השבטים הנודדים והמשך ברחבי האימפריה העות'מנית וברחבי אירופה והעולם המערבי. מוזאון אמנות האיסלאם מתעד את הכלים השונים החל מראשיתה של תרבות הקפה. כבר מראשית השימוש בקפה, ייחסו לו באתיופיה יראת כבוד, בטקסים התרבותיים. כשהגיע אורח, כיבדו אותו בקפה. אורח מבוגר זכה ליחס של כבוד: שתיית קפה בשלושה סבבים, ובכל פעם קפה בטעם אחר, בצבע אחר ובעוצמה אחרת. הזרמיים הסוּפִיים באיסלאם השתמשו בקפה לעורר את המאמינים והמשתתפים בטקסים הלֵיליים. בעולם האיסלאם התקבל הקפה בהדרגה: תחילה בתי הדין השרעיים פסלו את הקפה, ציוו על עונש למפיצי הקפה ולשותים קפה. אך ההמונים התגברו על הצו, ועם הזמן הוא בּוטַל. חכמינו קבעו עיקרו הלכתי, שהתממש גם כאן: "אין גוזרים גזירה על הציבור, שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה". בתי הקפה הערביים הפכו עם הזמן למקומות הומים וסואנים, למרכזים של יצירה ותרבות. תהליך הנדידה של הקפה: מאפריקה לאירופה. הקולוניות האירופיות באפריקה הביאו להפצת הקפה באירופה. מרגע שהאירופים שתו קפה, הוא היה ערֵב לחִכָּם, וכך נפוץ המשקה ברחבי אירופה. הקפה עבר לקולוניות ההולנדיות: סְרי לנקה, דרום הודו ואינדונזיה. עם הזמן, נדד גם לקולוניות הצרפתיות: גואנה, האיטי ומרטיניק. מרגע שהגיע הקפה לברזיל, הסחַרחֶרת לא נעצרה עוד: הוא התפשט לכל דרום אמריקה ומרכזה. האירופים הביאו בכל מקום עבדים מאפריקה שיְטפּחו את מטעי הקפה. צרפת הפכה למעצמת קפה, אך ברזיל הפכה לבת תחרות חזקה, וכיום ברזיל היא יצרנית הקפה הגדולה בעולם. הטכנולוגיה הביאה להמצאה של מכונות האספרסו, להמצאת משקה הקפוצ'ינו, הקפה הנמס, ובדורנו: קפסולות הקפה. התערוכה במוזאון מציגה את המכונות השונות של ייצור קפה לסוגיו, וגם מראָה איך הגלובליזציה הכלכלית מעצימה את הגלובליזציה של רשתות הקפה. נוצרו עם השנים כלים וקנקנים מיוחדים לקפה, וגם גינונים של טקסי קפה בתרבויות השונות. המוזאון מתעד מסורות של בתי קפה בסגנון ערבי-עות'מני, וגם בסגנון אירופי-מערבי. שילוב מסורות זה בארצנו התרחש כאשר עוד בתקופה העות'מנית הגיעו לארץ הטמפלרים מגרמניה: קמו אז בהשראתם בתי קפה אירופיים. גם יהודים שעלו מאירופה הרחיבו את תופעת בתי הקפה האירופיים. בפברואר 1934 נפתח בימי המנדט הבריטי, בחזית בניין סנסור הפונה לכיכר ציון בית הקפה 'אירופה'.

היווצרות בתי הקפה

המוזאון מציג את תרבות בתי הקפה ואת התהליך: בתחילה היו מתחמי שתיית הקפה גבריים בלבד. בעולם הערבי התכנסו גברים בלבד לשתות, ונאסר על נשים להיכנס למתחמים אלה. קמו בתי קפה בכל רחבי האימפריה העות'מנית, אך הם נועדו לגברים בלבד. כך התפתחה בבתי הקפה תרבות המספרים העממיים, שקיבצו סביבם שוחרי סיפור, שהגיעו כדי לשמוע את המספר העממי בסיפוריו. הנשים יצרו להן מתחם חלופי: בתי המרחץ. שם הן שתו את הקפה, וזה האיץ את יצירת הקפה בחלב, וקפה עם סוכר. נשים לא אהבו לשתות קפה שחור ומר (כך החיים נראו להן שחורים פחות ומרים פחות), והן גם הכניסו את האסתטיקה לקפה: כלי קפה יפים, קפה בכוסות פורצלן. החל מהמאה התשעה עשרה, הוּתרה השתתפות הנשים בבתי הקפה, ובתי הקפה נעשו אסתטיים יותר בזכות הנשים. עד אז, גברים שתו קפה קרוב לרצפה. עם כניסת הנשים, הוכנסו שולחנות גבוהים יותר וכסאות גבוהים יותר, כי הן באו בשמלות יפות וגדולות. גם העיצוב היה עתה מרשים יותר... הוכנסו מראות בקירות בתי הקפה! הכל מתועד בצורה חזותית מאוד בתערוכה במוזאון. נאספו כאן בצד כלי שתייה, גם אביזרי קלייה וצינון לפולים, מכתשים ומטחנות [בעבר סיפרתי באקראי באירוע ששהיתי בו סיפור-עם על שלמה המלך ושׂיח הקפה].

הקפה והשאלה היהודית

מתברר שהקפה חדַר בהדרגה גם לחברה היהודית. הרבנים נזקקו לשאלה של הקפה, כשהתברר שבתי קפה פתוחים בשבת. הרבנים התירו לשבת בבית קפה, כסוג של "עונג שבת". הם התירו גם לשים קפה בסיר שהתבשל על פתיליה, ולשתות במהלך השבת. היהודים השתלבו בתרבות הקפה, ובתרבות הקפה הגלובלית. היהודים שמרו על תרבותם, אך השתלבו בהנאות הקפה עם שוחרי הקפה מכל העולם. העברית היא חלק מכל השפות בכל העולם. אך אינני שוכח שהזכרתי את הקפה בשיר "עברית יקרה שלי" בספר שיריי "רשות לתיקון עולם", 2016: הנה הבית המסיים של השיר: וּבְאוֹתָה שְׁעַת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל חֹל בְּתֵל אָבִיב בְּגַג גַּן הָעִיר שָׁתוּ צְעִירוֹת וּצְעִירִים אֶת הַשִּׁיר שָׁתוּ אַיְיס קָפֶה וְאָמְרוּ בְּקוֹל: חֲבָל עַל הַזְּמָן אֵיזֶה בֹּקֶר יָפֶה.