ההפתעה היחידה מהאירועים באפגניסטן היא העובדה שמישהו הופתע – טוען שר החוץ הבריטי לשעבר, ויליאם הייג, במאמר בטיימס. כך למשל קריסתו של הצבא האפגני: ההיסטוריה מלאה דוגמאות לכוחות גדולים שהתמוטטו כאשר חשו מבודדים או חסרי הנהגה – כמו הצבא האיטלקי אשר נכנע בהמוניו בצפון אפריקה ב-1940 לכוח בריטי שגודלו היה רבע משלו.
הנשיא ג'ו ביידן טען השבוע, כי האירועים מלמדים שצדק בהחלטתו לסגת מאפגניסטן, שכן המשך הנוכחות לא היה משנה דבר. לדעת הייג זהו טיעון מפוקפק. מעצמה גדולה אינה יכולה לנטוש בעלי ברית הזקוקים לדחיפה, שאם לא כן – מדוע כוחותיה של ארה"ב פרוסים לאורך הגבול בין הקוריאות?
ביידן רצה שמורשתו תהיה החזרת החיילים הביתה ביום השנה ה-20 ל-9/11, אבל במקום זאת הוא מקבל את שובם של מי שהעניקו בסיס לביצוע אותן מתקפות. שלא יהיה ספק: התקווה העצבנית שהטליבאן לא יעשה זאת שוב, תהיה ההנחה התמימה הבאה שתקרוס. אסירי אל-קאעידה בבסיס חיל-האוויר ברגאם חגגו בסוף השבוע את שחרורם.
מבחינת בריטניה, הנושא המיידי שעל סדר היום הוא מתן מקלט לאפגנים שסייעו לה. הייג קורא לממשלתה להיות נדיבה יותר בתחום זה, ואף לשקול ללכת בעקבות קנדה ולהעניק מקלט לנשים מנהיגות, פעילי זכויות אדם ואחרים המצויים בסיכון הרב ביותר לנקמת הטליבאן. בנוסף לכך, ההשפלה המוחלטת של המערב המתרחשת בקאבול מעוררת שאלות בסיסיות בנוגע להתערבויות צבאיות בעתיד. אחרי האסונות של וייטנאם ועירק, ברור מדוע הקריאה "להחזיר הביתה את החיילים" היא פופולרית. ביידן הונע בידי שאיפה זו, אליה נוספה הנטייה האמריקנית הגוברת להתבודדות.
האיומים נעשים יותר גלובליים
אולם, טוען הייג, האיומים על הביטחון הלאומי במאה ה-21 יהיו יותר גלובליים ולא פחות גלובליים. המדיה הדיגיטלית מאפשרת לארגוני טרור לבנות רשתות בינלאומיות ולזכות באהדה בערים רבות. שינויי האקלים ועימותים איזוריים עלולים להביא את ההגירה לקנה מידה חסר תקדים בעולם המודרני, אם המערב לא יצליח להבטיח יציבות ולסייע למדינות שבמצוקה. התפיסה לפיה "עלינו להישאר תמיד מחוץ למלחמות זרות" צפויה לכישלון מוחלט.
האמת היא שהתערבויות צבאיות בחו"ל שונות מאוד ביעילותן. לעיתים ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי בגורמים הנראים קטנים – כמו באפגניסטן, בה כמה אלפי חיילים זרים היו הדבק המחבר. יש סיכונים שלא ניתן לצפות מראש ורק לעיתים רחוקות הכל הולך כמתוכנן, ולכן צריך להתייחס אליהם בזהירות. אבל התפיסה לפיה ההתערבויות הן תמיד שגיאה ויש לסיים אותן במהירות האפשרית היא הגורמת להיחלשות הרוח המערבית.
היו גם התערבויות מוצלחות. בשנת 1999 הביס נאט"ו בקוסובו את הדיקטטורה הרצחנית של סלובודן מילוסביץ. שנה לאחר מכן החזיר מבצע בריטי מזהיר את השלום והדמוקרטיה לסיירה-ליאון. מבצע צבאי בינלאומי הביס את שודדי הים שהחלו לפעול באוקיינוס ההודי. מאמץ צבאי משולב ריסק את דאעש בעירק ובסוריה.
לעיתים ניתן לתכנן בצורה זהירה פעולות כאלה; לעיתים יש להנחית אותן בצורה מיידית בשל הסכנה לחיי אדם. כך היה בהפצצות על הטנקים של מועמר קדאפי בלוב בשנת 2011. לאחר ביקור בקברי האחים של קורבנות רצח העם ברואנדה בשנת 1994, הייג רוצה להאמין שהמערב מתכוון לכך כאשר הוא אומר שלא יאפשר לפשעים כאלה להישנות. אם הדבר אינו נכון, יש לתהות מהו הבסיס המוסרי לחברה המערבית.
לכן, בעשורים הבאים יהיו מקרים רבים בהם יהיה צורך לקבל החלטות כבדות משקל בנוגע להתערבות בחו"ל. השאלה הראשונה צריכה להיות, האם יש אסטרטגיית יציאה. כאשר מדובר במשימת הצלה או בהכנסת חיילים לשטח זר, חובה לדעת כיצד מוציאים אותם. אבל החיפוש אחרי יציאה חלקה אינו תמיד הדרך להצלחה. כאשר הנשיא הרי טרומן הגיב למצור האווירי הסובייטי על ברלין ב-1984, לא הייתה לו אסטרטגיית יציאה אלא רק נחישות להמשיך ככל שיידרש. לא תמיד אפשר לחשוב כיצד יוצאים; אפגניסטן הייתה מקרה כזה. ההתעקשות של שני נשיאים אמריקנים לצאת, היא שמוטטה את כל הבניין.
הגישה הנכונה של הדמוקרטיות המערביות היא להיות מוכנות להתערב כאשר הדבר דרוש בשל בטחונן הלאומי או ערכיהן האנושיים, סבור הייג. זה אומר שצריך להחזיק כוחות מוכנים לפעולה כזאת, וגם שדרוש הכוח הפוליטי שיגרום למי שעוינים את המדינות החופשיות לחשוש מפני תגובתן. אחרי הפיאסקו הנוכחי, החשש הזה יפחת.
