אנו נמצאים בחודש אלול, חודש הסליחות והרחמים, אלה הם ימים מיוחדים, כאשר ימי הדין בפתח וגורל השנה הבאה מונח על כף המאזניים. אלול הוא חודש של עריכת חשבון נפש לפרט ולכלל. הסליחה הפרטית בחודש זה נמדדת על-ידי רגשות חיוביים הצפים בנו כלפי מי שפעם כעסנו עליו, או חשנו כלפיו שנאה.
חשוב שנדע לסלוח על כל מיני טעויות שעשינו במהלך השנה - הן לעצמנו והן לזולת - ולקבל את כל החולשות והמעלות שלנו: להגיע להבנה שלא תמיד אנחנו יכולים להיות אחראים על תחושות עלבון של האחר. עם זאת, על-מנת להשתחרר מהמשא של הצער והכעס, אנו נדרשים לפנות לזולת ולבקש את סליחתו.
בקשת הסליחה צריכה להגיע מלב שלם, עם כוונה מלאה וחרטה עמוקה, שאם לא כן האחר יתקשה להאמין ולמחול. פעמים רבות נדרש לגייס את תעצומות הנפש וגם קצת אומץ וענווה, לוותר על האגו, ולפנות לאדם שנפגע, גם אם לא התכוונת לפגוע בו. צריך גם לזכור שלעתים לזולת דרוש זמן לחשוב על בקשתך להתרצות.
המחילה שונה מהסליחה. המילה מחילה לקוחה מעולם המשפט, מדיני ממונות. אם אדם חייב לחברו כסף, הוא יכול לוותר על התשלום מרצונו הטוב - זוהי מחילה. אין כאן חשיבות לרגשות הנושה, לתחושותיו בנוגע לחוב, אלא רק לעובדה שהוא מוותר על זכותו לגבות אותו.
באשר לחטא, המחילה מתייחסת ישירות לעונש, שהוא תולדה ישירה של החטא. המחילה היא הגורמת לשינוי העונש. הבורא אינו משנה את יחסו לאדם - הוא פוטר אותו מחיוב שיש לאדם כלפי הבורא. כאשר בקשת המחילה תתקבל, נוכל אולי להבין היכן טעינו וללמוד את הלקח. הדבר יגרום לנו להרגשה נעימה והתרוממות רוח. היכולת לסלוח קיימת בכול אחד, ומאפשרת לנו למחול. הסליחה משחררת אותנו מהמשא הכבד של העבר ומאפשרת לנו ליהנות מההווה ולצאת "נקיים" עם תחושת תקווה לעתיד.
בהלכות ערב יום הכיפורים עוסק רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", בתפקיד המוטל על האדם הפוגע: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו אפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו" ( או"ח סימן תר"ו).
הרמ"א (רבי משה איסרליש) מציין את התפקיד המוטל על המתפייס: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". למה זה יהיה נכון למחול למי שפגע בנו? מדוע שלא ימשיך לשאת על משא הפגיעה, והחובה לכאוב את הבגידה שנבגדנו תוטל על המתפייס? בין שאר הנימוקים לעיקרון זה מופיע נימוקו של רבי ישראל מאיר מראדין, מחבר ה"משנה ברורה": "דכול המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו" (סימן תר"ו). ניתן להבין מדברי המשנה ברורה שהראשון לנימוקים הוא המפתח ליחסים שבין אדם למקום.
בשעה שאנו עומדים ביום הכיפורים ומבקשים מריבונו של עולם למחול לנו על מה שעשינו והכתמנו לאורך השנה, כיצד אנו מסוגלים לבוא למעמד מיוחד זה, אם אנו עצמנו לא מוכנים להיות בין המוחלים על מה שהכתימו אותנו לאורך השנה כולה?
היכולת של האדם לבוא לקראת הבורא מותנת בנכונות שלו לנוע כלפי חברו. במקום בו רוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו. במקום בו הוא דן לכף זכות - המקום דן אותו לכף זכות. במקום בו מוכן האדם למחול על הכאב שהוא נפגע ממנו, הוא רשאי לבוא ולבקש מחילה מהבורא. אולם, אם הוא אוטם את עצמו ומבקש להמשיך ולשאת את הטינה והשנאה - כיצד יכול לבקש מחילה? רק אם הוא יאמץ בתוכו בנפשו מקום של מחילה, יוכל להתייצב לפני הבורא ולבקש את מחילתו.
ייתכן שלמחבר ה"משנה ברורה" היה נימוק נוסף, שמחבר יותר לעניינים שבין אדם לחברו. הוא יכול לשאול את המסרב למחול את עצמו באיזה חברה הוא מבקש לחיות? בחברה בה קיימים מדון וריב שממשיכים להכאיב, או בחברה בה מאומצת שפת המחילה, הסליחה וההתפייסות?
יש לזכור שכולנו לפעמים גם פוגעים וגם נפגעים, אם איננו מסכימים למחול, אנו מעצימים ומעצבים חברה כועסת ונוקמת. או אז מתגלה כי יכולת התיקון שלנו נבלמת והכעסים נותרים בעינם.
על כן, מוטב שנאמץ את עצת הרמ"א - להיות מן המוחלים. אימוץ המחילה פותח לנו שערי שמים ויכולת לעמוד מול ריבונו של עולם ולייחל למחילתו. מתוך אותה מחילה עולה אורה של הסליחה והכפרה מול הבורא ומול האדם.
