בינתיים המשיח התמהמה והיהודים הכינו עצמם לראש השנה וליום הדין. מבין השניים העדפתי את ראש השנה, כי בכל-זאת היו בו כתמי אור וסעודות. היהודים הם בָּנאים פיסיים גרועים, אבל בנאים פסיכולוגיים מעולים. הם מסוגלים להקים חומת אבן בין קודש לחול, שחלילה וחס לא יסתנן דרכה איזה הרהור אפיקורסי של הפרט והכלל. הם מסוגלים לעשות זאת במהירות הבזק. כשם שהורדנו את מלבושי החול והחלפנו אותם בבגדי חג, כך החלפנו את מצב רוח השחור באמונה בעתיד טוב יותר. מלובשים במיטבנו בדרך לשטיבל, שמענו הדהוד של ברכות מקצה אחד של העיר לקצה השני. כאשר חלק אחד בקאנון אומר: "לשוּנֶה טויבֶה תיכוּסיבוּ ותיחוּסיימוּ".והחלק השני ענה לעומתו: "לשונה טויבה תיחסיבו ותיחסיימו לאלתֵּר לחיים טוֹיבים" כשהדגש הוא על "לאלתר לחיים טובים". הנה כי כן, לא זו בלבד שהיהודים לא בזו לחיים טובים, אלא, אם אפשר, רצו אותם מהר. האמנו, כי רצינו להאמין, כי צווינו להאמין, כי למדנו שהקדוש ברוך הוא יחלץ אותנו מן המעמקים אם נקרא לו. מבירא עמיקתא יעלה אותנו לאיגרא רמא. הבור היה די עמוק והשעה כשרה.
בתחינה לראש השנה לפני הדלקת הנרות, כאשר סבתי הגיעה לפסוק "היום ייכתבו הבריות לחיים ולמוות", היא הוסיפה כמה מלות אקטואליה שהתייחסו למצב. כמקובל, בתי התפילה בימים הנוראים היו פקוקים וגם שאינם מדקדקים במצוות, באו לתפילות ב"שוּל". בדומה לנשים, גם החילוניים לא הלכו לשטיבל. הראשונות, מכיוון שלא יכלו, האחרונים, מכיוון שלא רצו. בשטיבל, כידוע, לא היה מקום לעזרת נשים. כאשר הייתי צעיר יותר הלכתי מדי פעם עם הנשים לבית-הכנסת, כדי לראות איך ההצגה שם. את התרשמותי מן המתרחש ביציע הנשים תיארתי כבר. אני משער כי בראש השנה הזה כמות האנחות ועוצמת הבכי היו גדולות מן הרגיל.
תפילת מעריב של ראש השנה נחשבה בעינינו כחלק הקל. יש אומנם כמה תוספות לתפילת ערבית רגילה, כמו "ובכן תן פחדיך...", ועוד כמה בקשות מיוחדות שכאלה והחזן מאריך יותר בסלסולים והמתפללים לא עושים קפנדריות, אך בסך-הכל האורך נסבל. מכל מקום, יחסית לשחרית ולמוסף של ראש השנה, תפילת מעריב היא קפיצה. מוטב היה כך גם משום שבבית חיכתה סעודה כיד המלך לרבות מאכלים סמליים כמו ראש דג (שנהיה לראש ולא לזנב), צימעס של גזר ("מעֵירן" ביידיש, שהמשמעות השנייה של המלה היא ריבוי, כלומר שנתרבה), תפוח עץ בדבש, שהשנה תהיה מתוקה, וכיו"ב. אשר לשחרית ולמוסף למחרת, די לפתוח את סידור התפילה כדי להבין במה, כלומר באיזה אורך, הדברים אמורים, ובשרנו נעשה חידודים, חידודים. לחזנים היה כל הזמן שבעולם, שעתם לא אצה להם, והם נשארו רוב הזמן בהילוך ראשון. הציבור נהג בעקבות שליחו ונע לאטו או עמד בהילוכי סרק וגלגל וסלסל. התפילות והמזמורים של שחרית לראש השנה הם, בתמליל בלבד, פי שלושה מאשר הגדת פסח. ואילו משך התפילה הוא כמעט כפול מאשר כל הסדר לרבות הסעודה. יתר-על כן, עורך הסדר היה ליברלי לאין ערוך מ"שליח הציבור" בשטיבל, אשר ככל שהאריך ושטח את תחינתו במעלות ובמורדות, הוא זכה אחר-כך ל"יישר כוח". אך מכיוון שזה יום של טיעונים בפני בית המשפט של מעלה, הרי יש רגעים שבהם המתח יורד וחלק מן הקהל יוצא לשאוף אוויר.
השכבה הצעירה ניצלה היטב את ההזדמנות כל עוד ידעה מתי עליה להתייצב מחדש. ידענו כי בתפילת שחרית יש כמה וכמה פתחי מילוט והשתמשנו בהם. מובן שצריך היה לשוב לקראת תקיעת השופר. התקיעה בשופר, משמעות כפולה לה. להריע למלך מלכי המלכים ("...כל העמים תקעו כף הריעו לאלוהים...") ולהזעיק אותו ("מן המיצר קראתיך יה..."). גם בימים כתקנם קול השופר מתאים יותר לאזעקה מאשר לתרועה משום שגם אם בעל התקיעה הוא מעולה לא תמיד יוצאת הנשיפה צלולה. בדרך-כלל היא צרודה, מחוספסת, זעקנית וכואבת. הפעם, בשל צוק העתים, התקיעה, השברים והתרועה סימלו כולם זעקה אותנטית. זה היה שנה לפני מלחמת העולם השנייה והסכנה הנאצית ריחפה באוויר. תפילת המוסף כולה עמדה אף היא בסימן הסכנות שבפתח, והקטע "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו..." נאמר בכוונה צרופה. ומכיוון שיש בקטע תחינה לאלוהים, ש"יביאנו לציון עירך ברינה...", גם אני אמרתי אותו בכוונה ובחום. גם במוסף יש דרך המלך ויש סמטאות שאפשר לצאת בהן בלי שאיש ימחה, בייחוד כשמדובר בדור הצעיר. אך אין להעלות על הדעת שלא לשוב לקראת "נתנה תוקף" או "ובכן תן פחדך..." או לתקיעות החוזרות. בוודאי ובוודאי שהיה עלינו להתייצב לברכת הכוהנים.
מבחינתנו, הילדים, זה היה אירוע. הגדולים משכו מעל ראשיהם את הטליתות, כדי שעינם לא תראה את הכוהנים בברכתם כשפניהם אל המתפללים. בתוך האוהל החשוך הזה הוכנסו גם הילדים. וכאשר הגיעו לברכה השלישית",וישמרך"- אני הרמתי את שולי הטלית. ראשית, רציתי לראות מה עושים הכוהנים, ואכן ראיתי אותם כשידיהם מושטות. התגרות טבעית של נער שרוצה לבחון מה יקרה אם הוא עובר על טאבו. מיידית, מאומה לא קרה. אשר לעתיד, אפשר עוד לבקש סליחה ומחילה ולהכות על חטא.שנית, היה חנוק שם בפנים בתוך הטלית, הוא הריח מיוֹשֶן או מזיעה, והיה צורך באוורור. כאשר הגיעו לתפילה "עלינו לשבח...", חשו המבוגרים מעין הרפייה והקטנים ראו את קצה המנהרה. מוסף של ראש השנה היה עניין ארוך מאוד, מענה יותר מאשר מהנה, אף שזה לא היה יום כיפורים שהמרכיב הסגפני שבו הוא מן המרכיבים העיקריים.
גזר הדין
הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם, כידוע, עשרת ימי התשובה. למעשה מדובר בשבעה ימים נטו, לרבות צום גדליה. בימים אלה המלאכה לא מושבתת, אלא אם כן שבת נכנסת באמצע. אולם לפי ההתרשמות שלי, ראשם של היהודים לא היה פנוי לענייני חולין. חשנו זאת במשך היום ובשעות הלילה ועם שחר כאשר נערכו תפילות הסליחות. תשומת הלב שלהם כפרטים וכקהילה הייתה נתונה כלפי מעלה. המתח הלך וגבר ככל שיום הדין התקרב. אומנם לפי המסורת יש אפשרות לערער על גזר-הדין עד לשמיני עצרת, אך הכל יודעים כי יום הכיפורים הוא "היום ייכתב בספר הזיכרונות, החיים והמוות..."
הכול גם יודעים כי תרנגול הכפרות אינו איזה כפיל שאפשר לשלוח אותו לחזית הפרוסית תמורת כסף ולשבת בבית ולחכות עד שהעניין ייגמר. אין כאן שום "במקום" והמטלה היא כולה עליך. בגמר הסעודה המפסקת, ניגשנו לסבא והוא שם את כפות-ידיו על ראש נכדיו ובירך אותם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" ועוד תוספת בלתי ברורה. אחר-כך הוא לבש את ה"קיטל", זאת כתונת המשי הלבנה שהצווארון האליפטי שלה שזור חוטי כסף וזהב. היהודי מתייצב בפני בית-דין של מעלה כאשר הופעתו החיצונית מכובדת כיאה וכנאה בערכאה העליונה. המתח הזה באוויר וההכנות והתמליל של הפיוטים והתפילות בהכרח משפיעים על נער ומטילים עליו אימה. ובעת תפילת "כל נדרי", אתה מבקש בכוונה גדולה שלא רק הנדרים, השבועות והחרמות יבוטלו, אלא כל מיני מחשבות מזוהמות, וכל מיני כוונות זדון, כלפי הפרט, לרבות סבתא, חוינאצקה-האומנת ואחרים, וכלפי הכלל, שיימוגו ולא יהיה להם זכר. כל זאת תוך תקווה סמויה שאחרי יום הכיפורים אפשר יהיה לפתוח מחדש את פנקס האשראי. אומנם אבי הפנה אותי לכלל ש"אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" (כלומר, בכל פעם אחטא מחדש ואחזור בתשובה) אינו נסלח, אבל הוא היה חייב לומר זאת. הניסיון לימד שאפשר ואפשר.
אם את תפילת ראש השנה ניתן למדוד באורך, הרי שתפילות יום הכיפורים לא ניתנות למדידה. הצום והתפילות הם מקשה אחת, מסכת אחת שנמשכת מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות. המחמירים והמהדרין אינם הולכים לישון בלילה, אלא נשארים בבית התפילה מצוידים בפיוטים לרוב, בטבק הרחה ובטיפות ולריאן (למקרה של התעלפות). אלה גם אינם זזים מכותלי בית הכנסת, אלא לשם עשיית צרכים דחופים. אנחנו, הצעירים, גם הלכנו הביתה וגם חטפנו איזה ביס, אם כי השתדלנו להמשיך בצום כמיטב יכולתנו, כדי להידמות לגדולים. מאותה סיבה, כאשר הגיע פרק ההכאות "על חטא" השתדלנו להכות חזק ככל שהאגרוף הקטן היה מסוגל להרביץ והחזה לספוג. זאת, תוך הצצה על הסביבה הקרובה, לראות כיצד היא מכה את עצמה. כך עברנו את כל מסכת האזהרות, הטיעונים, התחינות והתקוות, כשנטתה השמש לפאתי מערב והתקרבנו לקו הגמר, לתפילת נעילה. הנה הקטע שנגע לנו: "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים" והרפורמים ודאי אומרים we are comming, we are comming. וכאשר שומעים את בעל התפילה קורא בקול גדול "ויאמר אדוני סלחתי כדבריך", מגיעים לקתרזיס, לפורקן מן שמיא, לשיא ההרפיה. כל השאר הוא אנטי-קליימקסי, לרבות תקיעת השופר. אנחנו אחרי הסאונה הקדושה, צחורים כשלג, טהורים כזוהר הרקיע. וכך באמת הרגשתי.
