X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
אילו העולם לא היה עובר בשתיקה בשלבים הראשונים של פרעות הנאצים ביהודים שלא לדבר על העם הגרמני עצמו, אפשר והשואה הייתה נמנעת משום כך המורשת של השואה ולקחיה אינם עניין רק לימי הזיכרון, אלא לכול ימות השנה, בעולם, ולא פחות מזה כאן בארץ
▪  ▪  ▪
ילדים במחנה הפליטים אל הול בסוריה [צילום: בדרחן אחמד/AP]

באחד הימים באמצע חודש יולי אני מקבל מייל שבו כתוב: שמי רותי דורון ואני תושבת גוש-עציון ביישוב "תקוע". קיבלתי את המייל שלך מיהודית ענבר. לפני מספר שנים הקמתי ארגון סיוע הומניטרי שסייע למשפחות, נשים וילדים בסוריה, בימים הקשים של מלחמת האזרחים. הסיוע היה חשוב ומשמעותי, אבל הווה רק טיפה בים הגדול של המצוקה האנושית הקיומית היומיומית. ימים רבים לאחר מכן, ועדיין אני מתהלכת עם רצון והבנה שכבני אדם בכלל וכעם יהודי בפרט עלינו לפעול עמוק יותר ורחב יותר בהקשרי רציחות עמים, לאומים, קבוצות אתניות וכיו"ב.
אני רואה במנשר ניצולי השואה, שאותו קראת, צוואה של ממש כי "הזיכרון צריך להוליד מעשה". ועל אותו "מעשה" - הייתי שמחה להיפגש עימך, לפרוש רעיון שהולך עימי בכללותו, ולבדוק אפשרויות וחיבורים.
אצלי היישוב "תקוע", בקצה גוש-עציון, כעשרה ק"מ מדרום מזרח לבית לחם, קשור באחד ההומניסטים הדתיים שלנו, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. רות דורון, גם אם לא הייתה מקורבת לרב פרומן, יש להניח שההומניזם של רבה של העיר, חיזק בה את התודעה הזאת. עם הרקע הזה תוך אזכור מנשר ניצולי השואה, שהוא אכן מהווה ניסיון להנחלת מורשת הומאניסטית כציווי של לקחי השואה, והעובדה שזה לא היה לציון "יום הזיכרון לשואה"-Black memorial day הייתי מאוד סקרן להיפגש עם רותי ואכן נפגשנו בביתי.
מצאתי מולי בת אדם שעיניה הגדולות קורנות. אם יש אבר בגוף שלעתים נותן יותר ביטוי מאשר הלשון אלה העיניים. ומה שהעיניים לא אמרו היא אמרה ומיד בהתחלה הגדירה זאת כ"נושא שבוער בנשמה". היא פתחה ואמרה: ביקשתי את הפגישה אתך, מתוך רצון לשמוע מכלי ראשון את מי שהיה שותף בכתיבה וקרא את מנשר ניצולי השואה. מנשר, אותו אני רואה כצוואה של ממש. מנשר, שחדר לליבי מהרגע שהכרתיו ולא הרפה. מנשר, בו אני מוצאת מסר עמוק מאוד וחריף. מנשר, שנכתב על-ידי נציגי דור שעבר מה שאין דומה לו ולא ידמה לו בכל ההיסטוריה האנושית".
כמי שמאוד מחשיב תשומת לב וחושב שזה אחד הדברים החשובים בחיי אדם, היה, הווה ויהיה, זה החמיא לי מאוד. לצערי איני יכול לחלוק את הערכה לשותפים שלי במיזם. הם לא זמינים יותר. אשר לי, אי-שם בפינה של חדרי הלב, זה אמר לי שיש בני אדם, או בנות אדם, שאכפת להם. מי שאכפתי בתחום הפרט הוא אכפתי בתחום הכלל, ואלה בין היתר רותי וחברותיה. אלה בימים הקודרים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה ומאות אלפי פליטים ללא קורת גג על סף הרעב, לא רק שלא שתקו אלא עשו.
באותם ימים אפלים כאשר על המזרח התיכון בכלל, ועל סוריה בפרט, עבר מרחץ דמים וכתוצאה ממנו החל לשטוף את האזור ואת העולם כולו גל של מאות אלפי פליטים, רותי דורון לא הסתפקה בקריאה בעיתונים, בהאזנה לרדיו ובצפייה בטלוויזיה, שגם אלה נדמו עם הזמן, אלא החליטה לעשות. יחד עם חברותיה גלית קויפמן, לילך כהן, אורטל מוּסָצ'י, בת עמי שורק ועליזה רז-מלצר הקימו תנועה בשם "לא עומדים מן הצד". והן לא עמדו מן הצד ואיתן אלפים מאזרחי ישראל שנענו לקריאה לסייע לרבבות קורבנות, רבים מהם קשישים ורבים עוד יותר - ילדים, מאות יתומים. מאה ועשרים נקודות איסוף הוקמו ברחבי הארץ. המשימה הייתה להעביר להם בדרך לא דרך סיוע במצרכים ומוצרים חיוניים כמו מזון, שתייה לא מזוהמת, תרופות ואמצעי היגיינה וגם לבוש חם, שכן באותה עת האזור היה מושלג ושרר קור כבד בסוריה.

חבילות הסיוע [צילום: יוטיוב]

"עולם קצת יותר טוב"
רותי, אינה תמימה לחשוב כי מה שהיא וחברותיה עשו הביא לאיזה שינוי דרמטי, הן בכל הנוגע לאותם אנשים אומללים בגיא הצלמוות, או בעולם שסובב אותם. היא בסך-הכל רוצה לתרום את חלקה וכל שהיא מייחלת הוא שגם אנשים אחרים יתרמו את חלקם. ו"אז" היא אומרת "העולם ייהפך לקצת טוב יותר". ואני חושב לעצמי שאם כל אחד או רובינו נתרום את חלקנו למשימה כזאת, העולם יהפוך לטוב יותר, בלי קצת. אבל זה חלום באספמיא.
מה את רואה בדור הזה שלי שאליו התייחסת, שאלתי את רות.
רות: "אני רואה בדור הזה דור שפגש באופל הגדול ביותר שהאנושות ידעה, ונגע בנקודת הסוד של המפגש בין הרע ביותר והטוב ביותר, וכאשר הוא אומר דברים כאלה שמוצאים ביטוי במנשר הניצולים - חובה עלינו להקשיב להם ברוב קשב ומעומק נשמה. חובה עלינו להביא הדברים לידי עשייה וביצוע".
תהיתי כיצד רות וחברותיה בתנועה "לא עומדים מן הצד" רואות את יישום לקחי השואה, אף שכאשר ראיתי את הסרטון, התשובה הייתה ברורה לי, אבל המציאות אינה קופאת על שמרייה. מאז קרו דברים ודברים לא טובים.
רות: "הרי זה מופיע במנשר. הזיכרון צריך להוליד למעשים. זוהי אמת גדולה. וזוהי אמת פשוטה".
ואכן זאת אמת פשוטה, אבל אם היא ברורה לי ושכמוני, אינני בטוח שהיא ברורה לאחרים. ליתר ביטחון הרי לא אחמיץ הזדמנות כאשר מישהו אחר זולתנו - שורדי השואה, ישמיע קול. לכן אני מבקש מרות לפרט מה הכוונה.
"מבחינתי", אומרת רות, "עלינו כבני אדם בכלל, וכעם יהודי וישראלי בפרט, להוביל את חוד החנית במלחמה ברצחי עם וקבוצות אתניות. עלינו לדאוג שהמילים never again יקבלו ביטוי מעשי, נחוש וחד-משמעי. האנושות 2021 יכולה להגיד לעצמה, לשאוף, לכוון ולדרוש מעצמה להימנע ולמנוע לחלוטין genocide נוסף".
איך רותי?, אני שואל.
והיא עונה לי: "אני אומרת מילים אלו ורועדת, כי על-אף הזעזוע העמוק בסוף 45' וההבנה ש"לעולם לא עוד", המאה ה-20 זוכה לכינוי עידן הג'נוסייד. 150 מיליון איש נרצחו ב"מגיפה" הזו, שהיא הגדולה מכולן, אך המטופלת הכי פחות מכולן. בימים אלו ממש, אנו חוזים במראות קשים מנשוא באפגניסטן, באתיופיה -במחוז תיגראי, בבורמה ועוד. ו... עומדים מן הצד. שוב ... ועוד.... בזמן שיש נרצחים, נאנסים ונשרפים ברגעים אלו ממש".
המטרה של רות, כפי שהיא רואה אותה בטווח הקרוב, זה שתקום איזו תנועה בארץ אשר תעקוב אחר האירועים הקשים בעולם ותגיב עליהם. היא הייה רוצה גם קשר עם תנועות דומות בעולם, ויש כאלה, כדי לפעול יחד נגד עוולות ופגיעה בזכויות בני אדם ובראש וראשונה הזכות לחיות ולנהוג באורח החיים שנראית לאדם. היא מתכוונת להפגש עם אנשים, בייחוד נשים משפיעות כאן בישראל, ולשמוע מה שיש להם לומר וכיצד הן תוכלנה לסייע בקידום הרעיון.
אף שהמשל לא דומה לנמשל, בפגישה עם בת אדם כמו רותי השאלה מתבקשת: נושא מבקשי המקלט בישראל.
"לנגד עיניי שני דברים. אחד הוא הבסיס המוסרי אוניברסאלי בכלל והשני הוא יהודי בפרט כמו גם ההיסטוריה היהודית הצרובה בגופינו. היותנו פליטים וצאצאי פליטים עצמנו, והזיכרון העומד בבסיס הולדתנו כאומה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" כל אלו ועוד מחייבים אותנו ממש בבחירה אנושית מונהגת ונחושה של קליטה, טיפול, הגנה, והסדרה. ללא עוררין. מנגד, זהותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה האחת והיחידה של עמנו, מחייבת אותנו לקלוט פליטים - אם במידת האפשר". לאמור - לא קליטה המונית שהיא בלתי אפשרית מכול בחינה שהיא ולא ריכוז פליטים במקום אחד כמו דרום תל אביב. ליתר דיוק לדעתה הקליטה צריכה להיות מושכלת, מוסדרת חוקית ומונחית על-ידי ערכים תוך הגדרות ברורות ופיזור הפליטים גם לטובתם שלהם וגם כדי שיזכו לטיפול נאות, ריפוי ותקווה לעתיד. זה לדעתה מתווה בר ביצוע.

רותי דורון [צילום: יוטיוב]

מטען זה של מורשת וניסיון בתחום החינוך הוא שהביא אותה להקים יחד עם שותפות את עמותת "לא עומדים מן הצד", עמותה שהעבירה טונות של סיוע הומניטרי לסוריה בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם שם, וראתה את המתרחש מעבר "לקווי האויב". עם זאת היא רואה את האויב העיקרי בקרבנו, בני אנוש, את הפיצול והשיסוע. וזאת הסיבה של התאגדות - ימין ושמאל, דתיים חילונים, יהודים וערבים שפעלו יחד למען משפחות נשים וילדים בסוריה, כאדם לאדם.
רותי דורון, אם לחמישה, נולדה בירושלים להורים שבמקור הם מאלג'יר וטוניס. שנים רבות חיו בצרפת. אחיותיה נולדו בצרפת והיא ה"צברית" היחידה במשפחה. אימה המנוחה הייתה מורה, עבדה בעליית הנוער ולאחר מכן בשגרירות צרפת בישראל. אביה הוא מהנדס אזרחי ופילוסוף. הוא זכה באות לגיון הכבוד כקצין בצבא צרפת במלחמת צרפת-אלג'יר. ההורים השפיעו רבות על השקפת העולם של רות. היא עצמה עסקה בתחום החינוך, מנהל חינוך, 10 שנים מתוך זה בצבא קבע, בפרויקט "נערי רפול" ועם חיילים מיעוטי השכלה. היא השתחררה בדרגת רס"ן. הייתה סגנית מנהלת בי"ס, הקימה חטיבת ביניים, ועבדה עם נוער מצוקה בדרום תל אביב בהכנה לבגרות. עד לפני שלושה חדשים הייתה מנכ"לית קהילת ציון בירושלים - קהילה שעוסקת בלימוד ותיקון עולם.
"תחושה זאת היא אשר מובילני כיום לחפש את הדרך ולבנות מערך גדול שיקיים הלכה למעשה את צוואת ניצולי השואה ויפעל למען קורבנות אתיופיה, קורבנות אפגניסטן, קורבנות האנושות", אומרת לי רותי בלהט שמאפיין אותה כשהמסר הוא "אסור לשתוק". היא מצטטת את היסטוריון השואה יהודה באואר: "כדאי שנוסיף על עשרת הדברות עוד שלושה דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך; לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך; לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים".
ומה שרותי אומרת זאת מציאות שעליה לא קוראים הרבה, לא שומעים הרבה, ולא צופים הרבה. לעניות דעתי, בהתייחסות לָדִבּרוֹת של יהודה באואר, לאמור בכול הנוגע ללקחי השואה ולשתיקה - המניפה היא גדולה. היסטורית ועכשווית. אילו העולם לא היה עובר בשתיקה בשלבים הראשונים של פרעות הנאצים ביהודים שלא לדבר על העם הגרמני עצמו, אפשר והשואה הייתה נמנעת. משום כך המורשת של השואה ולקחיה אינם עניין רק לימי הזיכרון, אלא לכול ימות השנה, בעולם, ולא פחות מזה כאן בארץ. בהקשר זה אני תמיד נזכר באותו טרובדור של היישוב היהודי בארץ ישראל ובראשית קום המדינה - נתן אלתרמן, ובשירו "מכול העמים" שאני מביא אותו מדי פעם וכול פעם אני נפעם ונרעד בכול מיתרי גופי - מחדש. הוא אקטואלי כמו המנון. אלתרמן "בטור השביעי" שלו בעיתון "דבר", שימש כ"רפורטר" בחרוזים וכפובליציסט לירי. הוא סקר את המציאות הנוראה בעת כתיבת השיר בשנת 1942, היא השנה שבו הוחלט על "הפתרון הסופי". אבל בזירה הרחבה ובמשמעות הרחבה בעולם, היום כמו אז, הוא משמעותי כפי שהוא היה בעת שנכתב - בדם לבו. הנה שני הבתים האחרונים.
שאתה בחרתנו מכול הילדים
להיהרג מול כיסא כבודך
ואתה את דמינו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.
ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת
ואתה תבקשם מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.
הבשורה הטובה היא שרותי דורון אינה שותקת והיא מבקשת מאתנו לקחת חלק פעיל במערכה נגד השתיקה.

תאריך:  23/09/2021   |   עודכן:  23/09/2021
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
אישה צעירה מול עולם מנוכר ואכזר
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב תגובה 
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות מלחמה בסוריה
ענת בן-חיים
בעלות בריתו של אסד מתחרות על שיקומו של צבאו, ונכון לעכשיו ידה של רוסיה על העליונה    המשימות העיקריות של הצבא המחודש הן כלפי פנים – להבטיח את הישרדות המשטר – אך היכולות שלו עלולות להיות מופנות גם כלפי ישראל
כרמית ולנסי
המצב הקשה המתמשך בדרום סוריה מאפשר לישראל ליזום מהלך סיוע, העשוי להיות צעד ראשון לקראת לשיתופי פעולה מקומיים ואזוריים, ואף להוות מקפצה לשיח בינלאומי רחב
יוני בן-מנחם
רוסיה מאותתת לישראל בפומבי כי איננה מרוצה מהתקפות חיל-האוויר הישראלי בסוריה וכי המצב השתנה. התיאום הצבאי בין ישראל לרוסיה בנושא סוריה נמשך וגורמים מדיניים בירושלים אומרים כי ישראל תמשיך לפעול נגד ההתבססות הצבאית של אירן בסוריה
כרמית ולנסי, יואל גוז'נסקי
סעודיה וסוריה החלו בדו-שיח על אפשרות של שיפור היחסים ביניהן    אירן נמצאת ברקע - בשל המעורבות שלה בסוריה ובשל האיום שלה על סעודיה    ישראל צריכה לקדם מול מדינות המפרץ חזית מגובשת שתאתגר את החתרנות האירנית, תוך המשך הפגנת כוח בסוריה - כדי לא להישאר מחוץ למשחק אם יהיה שינוי בעייתי בארכיטקטורה האיזורית
ירון פרידמן
למרבה האירוניה, הנוכחות המשמעותית ביותר של ארגון דאעש הרצחני כיום היא בצפון-מזרח סוריה באזור הנשלט באופן מלא על-ידי המליציות הכורדיות    איך הפך מחנה העצורים של דאעש "אל-הול" לשמורה לטרוריסטים    ומדוע אין פתרון לפצצה המתקתקת של ילדי דאעש
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il