מחוות של ארה"ב וישראל לטרור איסלאמי/ערבי/פלשתיני, והסרת האופציה הצבאית על-ידי ארה"ב משולחן המו"מ עם משטר הטרור האירני, נתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, יריבים ובעלי-ברית של ארה"ב. מדיניות זאת מתעלמת מ, או ממעיטה במשקל, תיעוד אובייקטיבי של 1,400 שנות התנהלות הטרור האיסלאמי, ומתבססת על הערכה ספקולטיבית של התנהלותו העתידית.
מדיניות זאת מכרסמת בתדמית ההרתעה של ארה"ב המהווה תנאי בל יעבור לצמצום אי-שפיות העולם, ומקרבת את הטרור האיסלאמי לאדמת ארה"ב. מדיניות זאת (של ארה"ב) מבוססת על ההנחה שהטרור האיסלאמי הוא מונחה יאוש, ולכן יש, כביכול, להתמקד בטיפול בסיבות היאוש (דיפלומטיה וסיוע כלכלי), ולא בטיפול בטרור (צבא). אבל, מאז המאה השביעית הטרור האיסלאמי הוא מונחה חזון דתי, פנאטי, להשתלטות על העולם ושיעבוד "הכופרים" לאיסלאם.
מדיניות זאת מניחה שהטרור האיסלאמי מהווה תגובה למדיניות ארה"ב. אבל, הטרור האיסלאמי רודף את ארה"ב מסוף המאה ה-18 בין אם בבית הלבן נשיא דמוקרטי או רפובליקני, כפי שהיה בתקופת אובמה וטראמפ.
לדוגמא:
- בשנות ה-80' של המאה ה-20 היה לסיוע אמריקני צבאי, דיפלומטי ופיננסי תפקיד חשוב בהצלחת המוג'אהידין לסלק את ברה"מ מאפגניסטן. אבל, טרור איסלאמי הקשור למוג'אהידין פתח ב-1996 במיתקפה על ארה"ב, שהגיעה לשיאה ב-11 לספטמבר 2001.
- ב-2015 היה לארה"ב תפקיד מרכזי בגיבוש הסכם הגרעין עם אירן שהביא לטהרן בוננזה של מיליארדי דולרים ושידרוג דיפלומטי חסר-תקדים. אבל, משטר האייתולות הגיב בהחרפת פעילותו כמרכז אזורי ועולמי אנטי-אמריקני להפצת חתרנות, טרור, מלחמות, טכנולוגיות בליסטיות וסמים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה, אירופה, דרום ומרכז אמריקה ותאי-טרור-רדומים בארה"ב.
- ב-2011 יזמה ארה"ב את מתקפת-נאט"ו על משטר קדאפי שהביאה להפלת קדאפי על-ידי ארגוני טרור איסלאמים. אבל, ב-2012 השתלטו טרוריסטים איסלאמים על הקונסוליה האמריקנית ומפקדת המארינס בבנגזי, רצחו את השגריר האמריקני ועוד 3 אזרחי ארה"ב, והפכו את לוב למוקד טרור איסלאמי אנטי-אמריקני אזורי ועולמי.
- ב-1978/79 העניקה ארה"ב רוח גבית עזה להשתלטות אייתוללה חומייני על אירן, ו"תקעה סכין" בגב השאה הפרסי שהיה "השוטר האמריקני של המפרץ הפרסי". אבל, חומייני השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 63 אמריקנים כבני-ערובה במשך 444 ימים, והפך לאיום המרכזי על יציבות האזור והעולם, כולל קיום כל משטר ערבי פרו-אמריקני.
- ב-1982/83 שלחה ארה"ב חיילים ללבנון כדי לבלום את מתקפת צה"ל על אש"פ. אבל, ב-1983 נהרגו כ-250 אמריקנים על-ידי משאיות-תופת של הטרור האיסלאמי והפלשתיני, שהוטמנו בשגרירות ארה"ב ובמפקדת המארינס בבירות.
- ב-1993 ו-2005 העניקה ישראל לפלשתינים מחוות חסרות-תקדים, כאשר הפקידה בידיהם סמכות שלטונית מרחיקת לכת בכל רצועת עזה, וחלקים נרחבים ביו"ש (שלא הוענקה להם על-ידי מצרים וירדן כאשר שלטו שם), כולל הכנסת כ-100,000 טרוריסטים פלשתינים מטוניסיה, תימן, סודן ולבנון לרכסי הרים החיוניים לקיום ישראל. אבל, תגובת אש"ף וחמאס למחוות חסרות התקדים הייתה - כצפוי - גל חסר תקדים של טרור וחינוך לשנאה המייצג את החזון הפלשתיני: חיסול המדינה היהודית ולא דו-קיום בשלום.
- בשנות ה-50', ה-60', ה-70' ועד 1990 העניקו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית לפלשתינים סמכויות ארגוניות, כלכליות, ולעתים אף שלטוניות. אבל, הפלשתינים בראשות הפתח' ואש"ף הגיבו בחתרנות וטרור, היו קרובים להפלת השלטון בירדן ולבנון, והצטרפו לפלישת סדאם חוסיין לכווית שהייתה המארחת הנדיבה ביותר ל-400,000 פלשתינים חברי ומקורבי אש"פ. מכאן התייחסות משטרים ערביים לפלשתינים כאב-טיפוס לבוגדנות וטרור, והפער העמוק בין המלל הערבי הפרו-פלשתיני לבין המעש הערבי האדיש/עוין לפלשתינים, כולל הסתייגות מהקמת מדינה פלשתינית שתוסיף, להערכתם, דלק למדורת המזה"ת.
לאור המציאות הנ"ל, על ישראל וארה"ב להימנע משיעבוד מציאות ארוכת שנים של הטרור האיסלאמי/ערבי/פלשתיני להערכות עתידיות ספקולטיביות המונחות על-ידי כמיהה לשלום, פן יפגע הדבר בכח-ההרתעה האמריקני והישראלי לשביעות רצונן של אירן, האחים המוסלמים, טליבאן, אל-קאעידה, חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלשתינית, כמו גם פקיסטן, טורקיה, סין ורוסיה.
שלא כמו אוכלוסיית גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה שהייתה נכונה - היסטורית, תרבותית, רעיונית, מדינית וחינוכית - לאמץ את מוסדות וערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם ודו-קיום בשלום, המזרח התיכון המוסלמי/ערבי קשור בטבורו לערכים בני 1,400 שנים הרואים בתרבות המערבית איום היסטורי, דתי, ותרבותי, ומטפחים אי-סובלנות, אלימות, עריצות, חתרנות וטרור בינערבים ובין-מוסלמים.
ההנחה שהטרור האיסלאמי/ערבי/פלשתיני יעניק ל"כופרים" במערב ובישראל דו-קיום בשלום - שהם מונעים בשיטתיות משכניהם ה"מאמינים" - עדין מנותקת ממציאות המזרח התיכון. לכן, על ארה"ב וישראל לחתור לשלום על-ידי שדרוג העוצמה הצבאית וכח-ההרתעה ולא על-ידי מחוות, ויתורים ונסיגות.
