כמו עם ספרה הקודם של שירז אפיק, בסיום ספר זה נקרעתי בין הרצון להעיף את הספר מהחלון לבין הרצון לחבק אותו חזק ולנצור אותו. סיימתי אותו עם דמעות בעיניים, ניהלתי בראשי מערכות יחסים עם הדמויות הראשיות בו והשתגעתי ממנו. מהחשיפה, מהאמת, מהאיפוק הקורע ומהסיפור הקורע לב עוד יותר. כי יש כאן הרבה מעבר לטקסט.
שירז אפיק כותבת כאן איזשהו סיפור אוטוביוגרפי; היא בעצמה עובדת סוציאלית בהכשרתה, ששהתה בארצות הברית ועבדה עם אוכלוסיות קשות. יש בדמות הראשית של תמר משהו שמגלה לנו, הקוראים, את נפשה של הסופרת, כאמור, ברגשות מלאים, לפעמים יותר מדי. כן, הספר ריתק אותי ולא יכולתי להתמודד עמו בעת ובעונה אחת.
תמר, עובדת סוציאלית בתחילת הקריירה שלה, פוגשת את אדם. אמריקני שהגיע לביקור בארץ ומתמודד עם מחלות נפש והתמכרויות לסמים ולאלכוהול. היא לא נרתעת ממנו, אלא בדיוק להפך; ככל שהממד ההרסני מתגלה בו, כך היא נמשכת אליו יותר. הוא מסקרן אותה, מקסים אותה וסוחף אותה לרומן בלתי אפשרי. היא נוטשת את חייה בארץ ונוסעת אחריו לארצות הברית, שם היא תגלה צללים גדולים יותר ממה שציפתה. הרעיון לקחת את היהלום הבלתי מלוטש הזה, ולהפוך אותו בעזרת האהבה וההכלה למישהו אחר, מתגלה כמשימה בלתי ניתנת להשגה. שירז אפיק לוקחת את הצד האפל בהתמכרויות ובמחלות נפש ומוציאה אותו החוצה ללא בושה, באיפוק, בהכלה ובטקסט סוער ועוצמתי, מטלטל וסוחף. יש כאן חבלי הצלה שמתפרקים עוד לפני שהתחברו ובחורה אחת שמנסה להציל בחור שהוא בעצם סוג של זאב.
תמר מספרת כאן את סיפור כיפה אדומה שלה. יום אחד בתל אביב, חולדה זינקה עליה מאחת ממסעדות הטיילת בתל אביב, נמרחה על הכביש ומתה. לידה עמד בחור שזוף ובחן בעניין את הגוויה, והציע לארגן לה לוויה. הוא התעלם מהגועל של תמר וקבר אותה בארון קבורה מאולתר מכפולת נייר עיתון בתוך תעלה. כל זה הקסים אותה.
היא פגשה אותו במקרה בדרך לביקורה השבועי אצל סבתה בדיור המוגן, ובדרך למעדנייה לקנות לה את הבאגט והשרי שהיא אוהבת. היא הוקסמה ממנו מהרגע הראשון. בינה לבין עצמה היא הבינה שמשהו בחייה עומד להשתנות, והיא לא ידעה להגיד מה בדיוק. הבחור הזה משך אותה כמו שעצי היער התחילו להיסגר עליה. כמו כיפה אדומה שרק רוצה עוד מהזאב.
רק ניסיונות
בהמשך הם יושבים על בר פתוח באזור התחנה המרכזית הישנה. מקום מצחין, אך מלא בקסם הזה של תל אביב. היא שותה בירה והוא שותה קפה שחור. ואז הוא מספר לה שהוא אלכוהוליסט בגמילה. זה מושך אותה עוד יותר. היא חוששת במידת מה, אך לא באמת. היא רוצה להכיר את הבחור הזה יותר ויותר. הוא יפה. הוא מספר לה על עצמו, על אבא שהוא מנסה לשקם את מערכת היחסים איתו, על נתק ממנו שהתרחש בגיל חמש, על חיפוש עצמי ועל גמילה. היא מזמינה אותו לארוחת ערב.
ואז מתברר לו שהיא גרה בדירה של סבתה. שומרת על חפציה. מתחילה לספר לו על טרגדיה משפחתית, מספרת שאינה בקשר עם אביה ומספרת על עבר משפחתי המלא בדיכאון, ואימא שלא באמת הייתה שם. הוא מבין שהיא הייתה נערה צעירה שלאו-דווקא עברה התבגרות בריאה. במהלך הערב הוא מספר על הגמילה מסמים ועל כך שהוא עושה הכל על-מנת להישאר בפיכחון. קשה לה להאמין שהבחור הזה, השופע חמימות וניקיון, יכול להיות במצב מטורלל. הוא מספר לה על חיים שיצאו משליטה ועל ניסיון להחזירם למקום. אבל זה לא מה שקורה במציאות. אלה רק ניסיונות.
שירז אפיק יוצרת לנו דמות המגישה לנו את הסיפור בגוף ראשון. יש כאן כתיבה חשופה, רצה כתסריט ומעלה הרבה שאלות על פני השטח. היא לוקחת את ההרס העצמי שאדם חווה, ואליו מכניס, כמעט בכפייה, את תמר, והופכת אותו ללב הספר הזה. מצד אחד, ישנה הרגשה שהסיפור נע באיטיות, ומצד שני מתגלים כל פעם רבדים נוספים, מפתיעים, שיוצרים אופל וחוסר בהירות לגבי דמותו של אדם. דמותה של תמר גם היא מלאה בסימני שאלה, אך היא עגולה, מפוכחת, נשברת ושוברת. אדם מגלה את שבריריותו לאט, ואף כמעט ולא.
שני הקצוות המנוגדים האלה: העובדת הסוציאלית והבחור המכור, המכירים בסיטואציה בלתי אפשרית, המתקלפת לאורך כל הספר, ומנסים לפתור אותה. כמעט כמו להרגיש כשזה בלתי אפשרי. הדמויות הן בעלות עומק ונפח וגורמות לקוראים להרגיש קרבה אליהן, ומצד שני - ריחוק מה. אך השני, תורם לממד הסיפורי כאן.
הדינמיקה בין שניהם היא הרסנית ונפיצה, חולה, אך לעיתים מכילה רגעים יפים. הסתירות בחייו של אדם הולכות וגדלות לאורך הסיפור, ובזמן שהוא גדל בהרסנות שלו, היא קטנה בהתמודדותה. ההיסחפות של תמר נבלעת בתוך אדם. יש כאן סיפור של ארצות הברית של השוליים. תמר מתעלמת מפעמוני אזהרה, אך מצד שני מאירה לקוראים את מה שעדיף להסתיר. אדם אומר כי "ההתמכרות לא נעלמת, היא פשוט משנה צורה".
עיצוב של פיסה אמריקנית מחוספסת, שולית, שהחברה נוטה לא להתייחס אליה. לפעמים שפיות היא מצרך נדיר. לפעמים היא קיימת בחלקיקים קטנים. לפעמים צריך ללהטט בה כדי להבין אותה. זה הספר הזה.
