- אלישע ויזל, בנו של הסופר ניצול השואה המנוח אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, כתב בגוף ראשון את מאמרו שפורסם בוושינגטון פוסט וכך מובאים כאן עיקריו.
מה היה אבי חושב על פיסול דמותו בכנסייה? היום (13.10.21) נחשף דיונו בקתדלה הלאומית בוושינגטון. משפחתי ואני אסירי תודה לדיקן רנדי הולרית ולראשי הקתדרלה על הבעת כבוד זו. טוב לראות שחמש שנים לאחר פטירתו, אבי עדיין זוכה להכרה על עבודתו העולמית למען זכויות האדם והעברת מס של תקווה אל מול האפלה.
אבל יש לי קושי עם הכבוד הזה, ואני חושב שגם לו היה. אני חושש מפני ניתוקו של אבי מזהותו היהודית. הכמרים תמכו בהתלהבות בהצגתו של אבי, בעת חשיפת הדיוקן, כיהודי דתי. הם אפילו סדקו את הדיוקן כדי שלא לעבור על האיסור היהודי על עשיית פסל. ואני חושש מכך שיהיו מי שיעוותו את מורשתו, כפי שכבר נעשה. אבי לימד אותנו שיש חשיבות לשפה, אבל רבים מתעצלים או מעוותים את המילים הברורות ביותר. אני רואה אנשים מצטטים את דבריו של אבי נגד השתיקה אל נוכח הדיכוי, כאשר הם צועקים על אחרים תוך ביזוי, צדקנות עצמית וזעם. אני מזכיר להם שהוא מעולם לא השפיל או הגחיך.
הדבר הקשה ביותר מבחינתי הוא כאשר אני נתקבל במי שמאמצים את מחאותיו, קוראים את ספריו ובוכים על היהודים המתים – ואז מגנים במילים קשות את ששת מיליוני היהודים החיים בישראל ושאינם מוכנים להזדקק לכך שמישהו אחר יציל אותם. אני מזכיר שאבי דרש צדק לא רק לאנשי קוסובו, דרפור וקולומביה. הוא תמך גם בישראל ובזכותה להתקיים בשלום ובביטחון. אבי הבין מה הפירוש של חיים בעולם ללא מדינה יהודית, וראה את התנועה האנטי-ציונית כפי שהיא: שלוחה של הגזענות בת אלף השנים, אשר למרבה הצער הופכת ליותר מקובלת כיום.
בנאום ב-1975 הוא אמר: "הם אומרים לנו שהם אינם נגד יהודים, אלא רק נגד ציונים. חבל מאוד. אני לא ארשה לאויב להגדיר עבורי את זהותי. אני לא ארשה לו לומר מי אני. גם הנאצים רצו את הזכות הזאת. אני לא ארשה לאיש, ובוודאי שלא לאויבי, להחליט עבורי מיהו אויבי ומי לא".
היום אבי זוכה לכבוד כידיד הכנסייה, אבל כשהייתי ילד היינו חוצים את הכביש כדי להתרחק ממנה ומן המכות של המתפללים בה. בחג המולד ידענו לא לצאת כלל לרחוב. סבתא-רבתא שלי שרה קינות על קהילות יהודיות שחרבו בשל עלילת הדם. כיצד אסייע לידידי הנוצרים להבין שהעם היהודי עודנו ניצב בפני עלילות דם? המאשימים זורקים כלפי ישראל את המילה "אפרטהייד", תוך התעלמות מכך שאלפי ערבים משרתים בהתנדבות בצה"ל ונשבעים על הקוראן או הברית החדשה, ומכך שמפלגה ערבית הייתה לשון המאזניים בהקמת ממשלת ישראל.
רוב מדינות ערב הן "יודנריין"
כמה ידוענים מאשימים את ישראל בטיהור אתני, בלא להתייחס לכך שמספר הפלשתינים בישראל ב-2017 היה גבוה פי תשעה מאז ב-1948. במקביל, רוב המדינות הערביות הן "יודנריין" – נקיות מיהודים. אמריקנים מן הימין הקיצוני יורים עלינו בבתי כנסת, ומטיפים ריאקציונריים מביעים זעם על כל שאנחנו תומכים במהגרים ובבני מיעוטים. בה בעת, חלקים בשמאל הנוצרי מגנים את ישראל במונחים בוטים, בלא כל אהדה לישראלים הניצבים בפני אלימות וטרור ובלא להזכיר כלל את חמאס.
בשנה שעברה הפיצו שמאלנים קיצונים שקרים ולפיה ישראל אימנה את רוצחו של ג'ורג' פלויד. בקיץ שעבר, כנופיות זועמות הרסו מסעדות בניו-יורק ובלוס אנג'לס וחיפשו יהודים כדי לתקוף אותם באלימות. כיצד אביא אנשים בעלי כוונות טובות להבין, שאם הם מוצאים את עצמם בתנועה סובלנית לשקרים ושנאה כלפי המדינה היהודית היחידה בעולם, שאין מקומם שם אם לא יוכלו לסלק ממנה את הרעל האנטישמי?
דורו של אבי התברך בבעלי ברית נוצרים כמו מרטין לותר קינג, אשר דחה את הרגשות האנטי-ישראלים שאיימו להרעיל את תנועתו. אולי הדור הבא של בעלי בריתנו יבוא מבין אלו שייכנסו לקתדרלה הלאומית ואשר יקבלו השראה לשאול שאלות על נוכחותו של אבי שם.
