בהקדמות מופיעים דברי פתיחה מעניינים של ראש מועצה אזורית רמת נגב ערן דורון, וכן כמה עמודים פרי עטו של חוקר ארץ ישראל הוותיק ד"ר מרדכי נאור שהכתירם בשם "כל יישוב, כל דרך ושביל". ראוי שנעמוד על הפתיחה של נאור מכיוון שהיא מגדירה יפה את דרך עבודתו של החוקר איש הנגב ואת הישגיו של הספר. המחבר, ד"ר זיוון הוסיף אף הוא הקדמה ("אל הקורא") שנכתבה ביישוב מיתר, בשנת 2021, המפרטת את מסלול חייו בנגב ומקילה על הקורא להבין את הדילמות העיקריות בספר. הספר/מחקר חולק לחמישה חלקים והחלקים נפרטו לפרקים. על-מנת לסבר את עינו של הקורא נביא דוגמה אחת של פרק ג: "בן גוריון והנגב הדרומי". הסעיפים המרכיבים את הפרק הם - דאגותיו של בן-גוריון בפתח העשור השני; בן-גוריון והעיר אילת; בן-גוריון והערבה; בן-גוריון ובית הספר שדה עין גדי; בן-גוריון והכור בדימונה; בן-גוריון בשדה בוקר; המסייר בנגב; הקמת המדרשה; אחוזת הקבר על גדת נחל צין.

נאור מדגיש את היכרותו לעומק של הנגב הדרומי של המחבר, כמי שחי שם שנים רבות ומכיר פיסית כל ואדי, כל עץ וכל הר בולט המוזכרים במחקר. עובדה היא שבספרו הביוגרפי כינה עצמו זיוון בתואר "נגבולוג" והגדרה זו, תואמת בהחלט את מידת ידענותו בתחום. ניתן לראות בספר החדש, המשך למחקרו הקודם "מניצנה עד אילת - סיפורו של הנגב הדרומי 1949 - 1957", שהתבסס על עבודת הדוקטור שלו (בהנחיית פרופ' זאב צחור ז"ל ופרופ' יהושע בן אריה) ויצא לאור בשנת 2012. למרות שבעשור השני נעשה הרבה בנגב מכל הבחינות, היו אלה "שנים קשות" ועוד נחזור למשמעות הגדרה זו. בעת דפדוף ברשימת המקורות הקורא יבחין כי זיוון הצליח לרכז לקראת מחקרו כמעט כל מקור אפשרי: מסמכים, תעודות, עיתונים שבועונים ארציים ומקומיים, ארכיוני היישובים בנגב, ומקור ייחודי לזיוון: קיום ראיונות עם מאות מוותיקי הנגב שחיו באזור בעשור השני. לשיטתו של זיוון הראיונות והצלבתם מאפשרים הבנה טובה יותר של האירועים ההיסטוריים והגאוגרפיים שעיצבו את העשור השני מנקודת מבטם של אלה שביקשו לחיות בו, חיו בו ולחמו בו. תוך כדי סקירת האירועים חוזרים לזיכרוננו אירועים כמו מבצע רותם", מכרות תמנע, מפעלים שנועדו לספק תעסוקה לערי הפיתוח, הכור בדימונה והיאחזויות נח"ל שחלקן הפכו ליישובי קבע וחלקן הורדו מהקרקע. איתרע מזלו של החוקר שליווה את בן-גוריון בימיו הראשונים בשדה בוקר (שהתגורר שם לא ברצף משנת 1953 ועד פטירתו ב 1973). וכך, מלבד יחסי שכנים זכה זיוון לשמוע ממנו על חזונו בנגב. החוקר היה עד לכך שבן-גוריון התערה בחיי הקיבוץ וסייע לו בהשגת תקציבים וקידום פרויקטים. זיוון שהגיע לנגב בשנת 1965, הקים בו משפחה ובית, נשאר קשור לאזור ומחקרו מהווה גם תעודה אקדמית המוגשת לקורא על-פי כל הכללים המקובלים וגם מסמך שמהווה עדות מכלי ראשון להתרחשויות עליהן הוא כותב.

החוקר קובע כבר בתחילת הספר כי הוא מתכוון לסקור את מפעלי הפיתוח בנגב הדרומי שהוקמו בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים בעקבות הגידול באוכלוסיית הנגב. חוקרי הנגב מתלבטים באופן קבוע מהם גבולות הנגב. זיוון בחר ללכת בעקבות הגדרתו של בן-גוריון כפי שנמסרה ליושב-ראש ועדת הנגב יצחק צ'יזיק, באוגוסט 1949 והכליל במרחב הנגב את "כל ארץ אדום" ממזרח ומדרום לבאר שבע עד מפרץ אילת. קצת מהיישובים שנוסדו בעשור הראשון, לא התמידו בעשור השני. דעת הקהל הציבורית נתונה הייתה להתיישבות בחלקים אחרים בארץ-ישראל ודומה שהערבה ואילת נותרו אזורים שרק "משוגעים לדבר" ואנשי חזון הגיעו להתיישב שם. בדיעבד, מוחה החוקר על כך שחוקרים רבים נטו לבטל את השפעת היחסים שהתהוו בין בן-גוריון וחברי שדה בוקר ועל חשיבותם המעשית. זיוון זכה לעבוד במחיצתו של לובה אליאב בעת שעמד בראש הקמת כפר הנער בניצנה ושאב רבות מסיפוריו ומסמכיו. יתר על כן הוא הודה שהחלק המרגש ביותר במחקרו היה הפגישות עם מאות המרואיינים שפתחו בפניו את סגור ליבם ותרמו לו עובדות ונתונים על שהתרחש בעשור הנידון.

החוקר פותח את ספרו בפרק הראשון באזכור קצר למצב הפוליטי-חברתי בישראל בעשור המדובר ועובר למבוא המפרט את המצב הצבאי-ביטחוני בערבה. הסעיפים במבוא זה יעידו על הנושאים אותם ניתח המחבר: "העשור השקט" - הביטחון בנגב הדרומי בעשור השני; פיקוד הדרום בין מלחמה למלחמה; הביטחון השוטף; פעולות התגמול במחצית שנות השישים; "מבצע רותם" (שרבים כבר שכחו את האירוע); לקראת מלחמת ששת הימים; תוכניות ההתקפה המצרית לניתוק אילת; תפיסת היסוד הביטחונית - בין התיישבות בספר לצבא. ביסוס לתפיסתו זו הביא זיוון בציטוט דבריו של אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ישעהו גביש: "...היישובים הבינו שהם חלק ממערך ההגנה של הנגב, והצבא הבין שבלי יישובים אי-אפשר להגן על הנגב... היישובים בדרום הם חשובים... ולא במקרה הקשר בין הצבא ובין היישובים כל כך הדוק". זו גם הייתה דעתו של הרמטכ"ל יצחק רבין שנתן לה ביטוי בעת עליית חצבה שבערבה להתיישבות קבע בנובמבר 1967. דומה כי הקורא ראוי שישאל מדוע לא הקדיש החוקר פרק מיוחד למצב הפוליטי-מדיני-כלכלי וחברתי של המדינה בעשור זה לפחות בסדר גודל דומה כפי שהקדיש למבוא הביטחוני. התשובה לשאלה זו נמצאת לאחר סיום הקריאה בספר בו מתברר שזיוון רואה בצבא ובעשייתו בנגב כולל תרומתו ליישובים הצעירים ומעשי ההתיישבות בעצמם - נושאים המשולבים זה בזה והמנסים להתגבר על "קיפאון מסוים" שחל בהתיישבות לאחר העשור הראשון. מכאן שלא היה הכרח במבוא מדיני רחב עקב התפרסות המחקר על נושאים רבים ומגוונים שלא ניתן היה לדחסם לספר אחד.

החוקר הציג בשתי מפות (עמ' 56 - 57) את את רעיון ההתיישבות כחלק ממערך ההגנה כאשר הוא משווה בין מפת ההתיישבות של העשור הראשון בנגב הדרומי למפת ההתיישבות בעשור השני באותו אזור. המפה מבליטה את "העיבוי היישובי" שהתרחש בשלושה גושים: הראשון מעין חוסוב עד עין יהב; הגוש השני הוא "רמת נגב" שבמרכזו קיבוץ שדה בוקר ובגוש השלישי לאורך הגבול הירדני בואך אילת - מבאר מנוחה עד אילת. על-אף כפי שטען החוקר, היו ההתחלות היישוביות בעשור השני "מדודות" בכל זאת הן נאחזו וזכו לפריחה מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים.

החוקר הקדיש כמה עמודים לקטע הנקרא "בן גוריון והכור בדימונה" ומראה כי בן-גוריון הקפיד להציג את הכור האטומי בפני דעת הקהל הישראלית ובפני האמריקנים כי הכור ההולך ונבנה בדימונה מיועד לצרכי מחקר ופיתוח הנגב. בנאומו בשנת 1957 הודיע בן-גוריון כי כוונת הממשלה ליצור "כוח אטומי" בנגב ורבו הפרשנויות לביטוי זה. בשלהי שנות השישים התפתח ויכוח בין הדוגלים בפיתוח נשק קונבנציונאלי (עמדת "אחדות העבודה") לבין התמיכה בפיתוח הכור בדימונה גם לצרכים צבאיים (כעמדת "מפא"י). בשנת 1961 מונתה הוועדה לאנרגיה אטומית ובראש צוותי ההקמה עמד שמעון פרס שיחד עם בן-גוריון טענו בפני האמריקנים כי הכור מיועד לצרכי שלום ופיתוח ובין היתר להתפלת מים עבור הנגב. בשנת 1960 הודיע בן-גוריון לכנסת על הכור דבר שהוליד גופים וקבוצות שהתנגדו לרעיון וביקשו לשמור על פירוז, ביניהם פרופ' ליבוביץ' ותנועות פשרה ושלום אחרות. האמריקנים לא קיבלו את הטיעון הישראלי ויש הקושרים את עזיבת בן-גוריון את הממשלה לשדה בוקר בשנת 1963 ללחץ האמריקני שביקש להפסיק את הפעולות הקשורות בייצור נשק אטומי. בהמשך התרכז החוקר בימי בן-גוריון בשדה בוקר ואת מעורבותו בפיתוח המשק והאזור. החוקר שהזדהה אישית עם אורח חייו הצנוע של בן-גוריון מצטט את ס. יזהר שהציג בבהירות את צניעותו ונועזותו של המנהיג הקשיש: "הוא היה אדריכל לבניין ערים, הוא לא היה אדריכל פנים, ובוודאי לא משפץ דירות ישנות, לא אכפת היה לו קישוטים ולא שאל איך זה יהיה נראה, ולא איך זה ימצא חן, או איזה צבע יהיה הולם. כל זה לא עניין אותו: עניין אותו הכיוון למרחב הגדול, ואת כל השאר הניח לאחרים".

פרקים נרחבים הקדיש החוקר ליישובי רמת הנגב: רביבים, משאבי שדה, ויישובים בשילוב עם הצבא כמו קציעות ובארותיים, הקמת והמדרשה בשדה בוקר. מקריאת חומר זה מתבררת הקביעה של חברי הקיבוצים שהיו אלה שנים קשות מבחינת השגת תקציבים, הפניית כוח אדם ורפיון בכל הקשור לפיתוח הנגב בכל הנוגע לסלילת כבישים, הקמת מפעלים והזרמת כמויות מים לחקלאות. בהמשך הוא מתאר את באר אורה, יטבתה, קיבוץ איילות ואילת, גרופית, עין יהב, כיכר סדום ועין חצבה. פרקים אלה מלווים בתמונות, מפות, טבלאות וציטוטים מעלוני היישובים שנלקחו מארכיוניהם. הקו המנחה - המתיישבים הם המובילים את מוסדות ההתיישבות בחשיבה מקורית ובפתרונות שנועדו לגידול חקלאות במדבר.

בפרקים אלה עומד החוקר על ההיבטים השונים שליוו את הקמת ערי העולים החדשים שמקבלות את השם "עיירות הפיתוח". מדובר בניתוח ארוך על המניעים להקמת אילת והתפתחותה, תיאור הקמת מצפה רמון ועל הניסיון הייחודי שנעשה בה אך נכשל - ייסוד "עיר שיתופית". חומר רב הוצג גם בנוגע להקמת ירוחם וערד. נעמוד אם כן על שתי נקודות: א. חלום הקמת "עיר קואופרטיבית" במצפה רמון וכשלונו וב. הבעיות שנוצרו (כגון ניכור ושהייה זמנית) עם הגעת גרעיני נח"ל ותנועות התנדבות מהיישובים הוותיקים לעיירות הפיתוח. יש להניח שבעיות אלו ליוו גם את גרעין ביל"ו שהגיע לחצי שנה נוספת במסגרת הנח"ל על-מנת לתרום בתחום החינוך והתרבות בדימונה. אהוביה מלכין, מאנשי הרוח במפא"י, פיתח רעיון בדבר הקמת חברה סוציאליסטית עירונית. הרעיון מצא חן בעיני צעירים משוחררי צבא שביקשו לבנות תעלה מאשקלון לאילת בראשית שנות השישים. בן-גוריון עודד את הקבוצה ובסיוע אלחנן ישי הוחלט להושיב 80 משפחות במצפה רמון. השרים בממשלת בן-גוריון בירכו על כך והוחל בתכנון עיר שעקרונותיה היו שילוב בין קיבוץ ליישוב עירוני. ותיקי העיר, שישבו כבר חמש שנים קודם לכן במקום זלזלו בחלומם של הצעירים. הגרעין הקים חדר אוכל, מפעל לקרמיקה והשתלב בתיירות הצומחת באזור. כבר בדצמבר 1962 החלו הראשונים לעזוב והעיתונות כינתה זאת "החלוצים מדיזנגוף נוטשים את רמון". בשנת 1963 ביקש הגרעין להתנתק מרמון ולבנות "עיר קואופרטיבית" בצומת צחור אך גם רעיון זה נכשל. בשלהי 1963 התפרק הגרעין ועמו גז החלום "המהפכני והרומנטי" של אפשרות יישוב הנגב באמצעות הקמת ערים קואופרטיביות. מהפרק עולה כי זיוון סבור שכישלון העיר הקואופרטיבית נבע ממחסור בניסיון חיים מדברי, העדר ניסיון חקלאי, העדר תנועה פוליטית-מיישבת ותפיסת הערבה כ"מערב פרוע" שיש ליישבו יותר מאשר אזור מדברי החסר קרקע מתאימה לחקלאות וחסר בסיס לחיי עיר מבודדת במדבר ללא אמצעי פרנסה מתאימים. ב. בפרק על דימונה מדגיש המחבר את בואם של נח"לאי גרעין "ביל"ו" שיועד לקיבוץ יטבתה, לפעילות תרבותית וחינוכית בעיר. בספר לא נסקרה עבודתם של הנח"לאים ומידת מעורבותם ותרומתם לעיר. אבל, יש כנראה להסתמך על מאמרו של ד"ר צבי צמרת שפורסם בשנת 1978 על סמך היכרותו עם "מתנדבי התנועה הקיבוצית בעיירות הפיתוח", בו הוא קורא למתנדבים - "חדלו להתנדב" לקריית שמונה. צמרת הדגיש את הפער הנפתח בין "התורמים המתנשאים" מהקיבוצים לבין האוכלוסייה המקומית על אופיה המיוחד ותרבותה המסורתית והגיע למסקנה ששהייתם הזמנית במקום של המתנדבים ותרומתם הנכפית לכאורה על המקומיים בהעדפת ערכים זרים להם, הלקוחים מהתרבות הישראלית הוותיקה, אינה משפרת את המצוקות בעיר הפיתוח. אדרבה, נוצרה זרות, ניכור ואפילו שנאה מצד התושבים לבני הקיבוצים. ייתכן שעל-רקע זה יש לבחון את פעילות גרעין ביל"ו ומתנדבים אחרים מהתנועה הקיבוצית בערי הפיתוח בדרום.

את פרק ההתיישבות בעשור השני (1958 - 1968) מסכם המחבר בהשוואת קצב בניית יישובים וערים חדשות לעשור שקדם לו ומוכיח שתחילתו הייתה "בנסיגה התיישבותית" שנעצרה רק לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר שבחן את הגורמים העיקריים השפיעו על פיתוח ויישוב הנגב הדרומי בעשור השני מגיע החוקר למסקנה שהעשייה והמחדל באזור הייתה תוצאה של האנשים הצעירים בעיקר, האמיצים ובעלי החזון שביקשו להפוך את המדבר לבית. נביא כמה שורות המדגימות את עמדת המחבר: "מי ששינו את פני הנגב הדרומי, היו האנשים הנחושים שבחרו להתיישב בו ולעשותו לביתם... לא רק בעניין אלא בכל השטח מתל ירוחם ועד אילת הבעיה העיקרית והקשה ביותר היא שאלת האנשים, טיבם ותוכנם ביישוב קבוע עם הווי חברתי וציבורי נכון... היכולת לגייס מתיישבים מתנועות הנוער והנח"ל... בהשוואה ליישובי העולים בעל כורחם, היא שעמדה מאחורי המשברים והקשיים שאפיינו את ההתיישבות בנגב הדרומי בעשור השני לישראל (עשור זה זכה לכינוי מפי כרמלה אלון ממשאבי שדה): "העשור הקשה מכולם". הספר מכיל עובדות ומספרים, מפות וטבלאות ופרטים רבים המקובלים בין הגאוגרפים-היסטוריים, והוא נקרא בעניין רב ומשולבים בו זיכרונות וסיפורים ההופכים את ההיסטוריה של הנגב הדרומי בעשור הנידון - לסיפור מרתק על אנשים ותעוזה. רוצו לקרוא.