עד לפני זמן קצר לא היה קשה לכל אדם ממוצע להבין ולהגדיר לעצמו מהו ומיהו "אוהב ישראל" ומיהו "שונא ישראל"? עבור כל אחד המרחק בין אוהב לשונא הוא כה גדול שלא תיתכן אי-הבחנה בין המושגים. אין אפשרות שתעלה עננת עשן או סתם ענן שיטשטש את ההבדל ביניהם ויוביל אותנו למצב שבו איש יסטור לאוהבו ויעוט לחבק את שנוא נפשו.
והנה השבוע ללא כל התראה וכהרגלה הגיחה מהאופל אלופת השערוריות, חברת הכנסת מירי רגב, והופכת לנו את היוצרות. עוטה על עצמה את אדרתו של אליעזר בן יהודה וקוראת תיגר על אבשלום קור להגדיר מחדש מעל במת בית המחוקקים את המונחים שונא, אוהב, ידיד ואויב. היא מגייסת לזה את עזות המצח האופיינית לה ואת לשונה הגסה והבוטה ביודעה שזה יעורר סערה אבל גם יעניק לה עוד נקודות זכות אצל איש הצללים הטוען לכתר.
מה רב הבלבול ומה גדולה החרדה אצל קהל עצום, שעד אתמול אנשיו החזיקו עצמם ונחשבו ל"אוהבי ישראל" ובן רגע אבדו את תארם והפכו ל"שונאי ישראל". לחרדה יש יסוד, כי ניסיון העבר מראה את הסכנה שיש בהטלת דופי ורפש בציבור שלם. הדבקת תווית תופשת מקום ומשתרשת בתודעה הציבורית עד שנתפשת כאמת. לכן תהיה טעות להקל ראש ולחשוב שזה כלום, שזו רק עוד שערורייה חולפת מבית ספרה של הגב' רגב אשר ביקשה כותרת ודיון ציבורי בענייניה.
כמה אבסורד ועיוות יש בדבריה של הגב' רגב? בניסיון לפרש ולהסיק מדבריה מי כן נחשב ל"אוהב ישראל"? אם מאתמול בן ברק נחשב ל"שונא ישראל", הרי שאיימן עודה וחבר מרעיו הם "אוהבי ישראל" וסיעת התנועה האיסלאמית אף הם "אוהבי ותומכי הציונות". מקוממת העובדה שהאישה הזו שוקדת ללא הרף וללא פחד או מורא למתוח את קו הגבול באמירות קיצוניות ומעוררות פירוד ומחלוקת בחברה, מבלי שיהיה גורם שיתייצב מנגד ככוח מאזן.
לשאלה כיצד היא מעיזה ומה המניע ליציאות המטורללות שלה מעת לעת - התשובה העולה מיד על הדעת תהיה: לנגד עיניה נצבת תמונתו של ביבי המלך המודח וכל עניינה מרוכז במחשבה מה יעניק לו סיפוק והנאה בעודו יושב כל כיסא ההמתנה.
עתה נתפנה לשאלה, היות שהיא הגדירה מי הוא "שונא ישראל" אז מי אם כן ייחשב בעיניה ל"אוהב ישראל"? היא הותירה את התעלומה והטילה עלינו את המלאכה המורכבת והסבוכה. ראשית אעשה גזירה שווה ואומר: אם סגן ראש המוסד הוא שונא ישראל אזי גם קציני צה"ל הבכירים הם שונאי ישראל. אם כך מה יהא על הגברת רגב הנושאת דרגת תא"ל, האם היא קטרגה על עצמה? כנראה שנקבל ממנה את התשובה: "לאחר שחרורי ידעתי לחזור בתשובה ולהצטרף למחנה הנכון" מחנה "אוהבי ישראל".
אנסה לצעוד עתה במסלול בטוח יותר, לטעון כי מערכת המשפט מאוישת ומנוהלת על-ידי ציבור מסור "אוהב ישראל", היות שהוא אמון על אכיפת החוק, הסדר והצדק למען איכות חייהם של אזרחי ישראל ולמען קיום סדרי שלטון ומשילות שבלעדיהם "איש את אחיו חיים בלעו". מייד יעלו הטיעונים לסתירת הנחה זו בטענה: הנה הם סוטים מדרך הישר באשר מנצלים את כוחם הרב כדי לתפור תיקים לאנשים טובים וישרים הנתמכים על-ידי ציבור רחב. בעוד הם נוטים חסד לעוכרי ישראל.
אז חשבתי בביטחון מלא כי אוכל להצליח אם אציב את סגלי הרפואה על כל שלוחותיהם, על במת "אוהבי ישראל". אלו אשר בפרוץ מגיפת הקורונה חרפו נפשם ועבדו לילות כימים כדי להציל חיים, גם כשהיו לא אחת על סף סיכון חייהם. ההנחה היא שלא יהיה חולק על קביעה זו. אך אף כאן חוששני שתמצא התעוזה והחצופה לטעות כי: במגיפות הראשונה והשנייה תחת ניהול נכון אכן נהגו הם במסירות ראויה והפגינו "אהבת ישראל". אך למרבה הצער באין רועה ומנהיג, הם כשלו בפרוץ המגיפה השלישית הם אבדו את הכיוון ונטשו את טובת העם וישראל.
לסיכום לפרץ ולטרלול של הגב' רגב יש קוד משלה, כל ניסיון לבחון זאת בכלים לוגים אנושיים ייכשל. טוב נעשה אם נשוב אל הידע, הרגש והתחושה האנושיים המשותפים לרובנו, אנו נמשיך לדעת תמיד מי לנו ומי לצרנו, מי ידיד ואוהב מי אויב ושונא.
