לפני הקורונה, אמרה אם לילד בן שנתיים, לא הייתה לה שום בעיה לחסן אותו. אבל עם הקורונה, האישה – לבנה ובעלת השכלה אקדמית - אינה בטוחה: "אין כמעט תמריץ לחסן אותו, אפילו אם אין שום סיכון. אם הוא יחלה [בקורונה], הוא יחלים מהר ואין סיכוי שידביק אחרים", היא אמרה לד"ר ג'סיקה קלרקו מאוניברסיטת אינדיאנה, המובילה מחקר על התחסנות ילדים.
חיסוני קורונה לילדים צפויים להיות זמינים בקרוב, ובעוד הורים רבים מייחלים להם – אחרים אינם בטוחים מה יעשו, כותבת קלרקו בניו-יורק טיימס. סקר שפורסם לאחרונה העלה, כי רק שליש מההורים לילדים בני 11-5 יחסנו אותם מיד, ורק רבע מן ההורים לילדים מתחת לגיל חמש אמרו שיעשו זאת כאשר יהיו חיסונים לקבוצת גיל זו. גם בקרב הילדים שניתן לחסן כיום (בני 17-12) שיעור ההתחסנות נמוך מהצפוי, ועד כה רק 59% קיבלו לפחות זריקה אחת.
הנתונים הללו עומדים בניגוד בולט להתחסנות בארה"ב מפני מחלות אחרות: 90% מהילדים מתחת לגיל שנתיים מחוסנים מפני שיתוק ילדים, חצבת, אבעבועות ועוד, ו-80% מחוסנים מפני דיפטריה וטטנוס. אז מה שונה בקורונה? אין ספק שחיסונים אלו סובלים מפוליטיזציה, ומופץ מידע כוזב רב לגביהם. אבל אין בכך כדי לתת תשובה מלאה, כולל כאשר מדובר בהורים ליברלים, משכילים ומי שמצייתים להוראות הקורונה – ואינם מתכוונים לחסן את ילדיהם.
הבעיה: "רוגע מוסרי"
קלרקו מציעה תיאוריה אותה היא מכנה "רוגע מוסרי", ההפך של "פניקה מוסרית". את המושג האחרון יצר בשנות ה-1970 פרופ' סטנלי כהן, והוא מתייחס למצב בו מידע מוגזם או מטעה לגבי הנזק מתופעה מסוימת, גורם לפחד נרחב ממנה. רוגע מוסרי הוא מצב בו אין פחד למרות שהיה מקום לצפות שישרור כזה. בחינה של הרוגע המוסרי סביב חיסון הילדים יכולה לסייע לשכנע הורים כן לחסן אותם, לטובת הציבור.
הורים אמריקנים רגילים לחשוש מאוד לבריאות ילדיהם, עד כדי בדיקה מה שיש בממתקים הניתנים בליל כל הקדושים. לכן, לא היה זה מפתיע אם הייתה פאניקה נרחבת בקרבם בנוגע לסכנת הקורונה לילדיהם. אבל לא זה מה ששמעה קלרקו במחקרה. אישה, בעל תואר אקדמי בבריאות הנפש, אמרה לה, כי קרוב לוודאי שלא תחסן את ילדיה משום ש"הנתונים מראים שהם בכלל לא בסיכון גבוה".
הקורונה כן מסכנת ילדים, גם אם הסיכון הכללי נמוך. הסיכוי שיידבקו דומה לזה של בוגרים, הם מפיצים את הנגיף בצורה נרחבת יותר והתסמינים נמשכים לפחות שבועיים אם הם נדבקים. סכנת הקורונה לילדים גבוהה מסיכוני החיסון, אז מדוע הורים אינם חשים בצורך הדחוץ לחסן אותם?
הסיבה שמצאה קלרקו: המסר שהועבר לאורך רוב המגיפה בידי המופקדים על בריאות הילדים היה, שהם – ובמיוחד הבריאים שביניהם – מצויים בסיכון נמוך של הידבקות, העברת הנגיף ותחלואה קשה. מסרים אלו הפחיתו את חששותיהם של ההורים – וגם מביאים אותם לראות את החיסונים כבלתי נחוצים, אפילו אם בעבר העניקו לילדיהם את כל החיסונים המומלצים. חלק מן האימהות אותן ראיינה קלרקו אמרו, כי למרות שהן ובני-זוגן התחסנו בעצמם – הן לא יחסנו את ילדיהן, לפחות לא מיד.
עוד גורם: "הטיית האישור"
גורם נוסף הוא "הטיית האישור": הנטייה לדבוק באמונה קיימת למרות מידע חדש הסותר אותה. אימהות רבות אמרו, כי הפסיקו לעקוב מקרוב אחרי החדשות בנוגע לקורונה, משום שהוצפו עד מעל לראשיהן במידע סותר. עובדה זו מקשה על מומחי בריאות הציבור לחלוק מידע חדש על חשיבות החיסונים או על סיכוני הקורונה לילדים.
הורים גם עשויים לחוש העדר מוטיבציה בשל העדר תמריצים ניכרים לעין. אם סכנת הקורונה לילדים נמוכה, הרי שהחיסונים לא ישנו את חייהם היום-יומיים – מה שמפחית את תחושת הדחיפוּת. מדוע לטרוח ולחסן, אם הילדים המחוסנים עדיין נדרשים לעטות מסיכות בבתי הספר, או אם בית הספר המקומי כבר ביטל את חובת המסיכות אפילו למי שאינם מחוסנים? וכאשר הורים סבורים שהחיסון אינו נחוץ לילדיהם, הם פתוחים יותר למידע מטעה בנוגע לסיכוני החיסון.
מאחר שבארה"ב אין השקעה ציבורית במשפחות, הורים יודעים שאם הם לא ידאגו לילדיהם – יש סיכוי של ממש שאיש לא יעשה זאת. הלחץ הזה עלול להותיר אימהות כשהן מודאגות בנוגע לסיכונים האפשריים לבריאות ילדיהן. בהעדר מסר ברור בנוגע לסיכוני הקורונה לילדים, ממלאות את הריק טענות כוזבות על הנגיף ועל החיסון – מה שמצית חששות ומפחית את הנכונות לחסן את הילדים.
הבעיה עם החשיבה האינדיבידואליסטית הזאת היא, שהחיסון פועל בצורה המיטבית כאשר כולם מקבלים אותו. ההנחה היא, שיש צורך בשיעור התחסנות של 70% כדי להגיע לחסינות עדר. חיסונם של ילדים עשוי להיות חיוני לסיום המגיפה או לפחות להגדיל את הבטיחות של חזרת המשפחות לשגרה.
הממונים על בריאות הציבור ניצבים בפני אתגר קשה. מצד אחד, אין טעם להפחיד הורים ללא הצדקה. מצד שני, העדר הפחד מפני הקורונה בנוגע לילדים, מפחית את רצונם של ההורים לחסן אותם. כל מידע צריך להיות מוצג בהקשר של הסיכונים לילדים עצמם ולסובבים אותם. על האמריקנים לחשוב מחדש על אחריותם האישית כחלק מרכזי מבריאות הכלל, מסיימת קלרקו.
