1. השורות הבודדות המסתתרות בדוח הפרקליטות לשנת 2020 הן בלתי נתפסות: בעיצומו של הגל הראשון של הקורונה, החליט אביחי מנדלבליט לא להעמיד לדין איש על הפרת המגבלות. הסיבה: אכיפה בררנית. ההסבר: חלק נקנסו וחלק לא, אז לא יהיה הוגן להעמיד לדין רק חלק. המשטרה לא חקרה מי עמד מאחורי התקהלויות המוניות, אז לא יהיה הוגן להעמיד לדין רק חלק. הבנתם? המגיפה משתוללת, אלפים מתים - ומנדלבליט מוטרד מאכיפה בררנית.
הנה רעיון: למנוע מראש את האכיפה הבררנית. להעמיד לדין את כולם כולל כולם. להורות למשטרה למצוא מי מארגן התקהלויות של חרדים ואחרים. אבל לא, מנדלבליט שם את עצמו מעל הממשלה ומעל החוק ומעל ההיגיון ומעל המוסר. הוא לא יעמיד לדין איש, וזהו. עכשיו לכו תערערו עליו, כאשר בג"ץ באופן שיטתי מגבה את היועץ המשפטי ואת הפרקליטות. וכאשר היועץ המשפטי הוא גם ראש התביעה שחתום על כתב אישום נגד ראש הממשלה, איש לא יתווכח איתו.
2. ב-57% מן התיקים שסגרה אשתקד המשטרה, העילה הייתה העדר ראיות. על פניו, זה מלמד על חקירות כושלות בהן בהחלט ייתכן שהחשוד ביצע את העבירה המיוחסת לו, אבל המשטרה לא הצליחה למצוא מספיק ראיות לכך. שוב אנחנו חוזרים לאותה נקודה: יש לנו משטרה כושלת ובלתי מתפקדת. תוסיפו לכך את העובדה שהוגשו אשתקד פחות מ-5,000 כתבי אישום על 46,000 מעצרים. גם אם נביא בחשבון שאין חפיפה קלנדרית בין המעצרים לבין האישומים, אנחנו עדיין מדברים על 90% מן המעצרים שהסתיימו בלא-כלום. שוב: 90% מן המעצרים.
הפרקליטות גם מציינת, שהמשטרה עצמה המליצה לסגור למעלה מ-10,000 תיקים שהעבירה אליה, אך ההחלטה היא בידיה. יש למצוא דרך לקצר את ההליך הזה, במיוחד כאשר מדובר במי שאינם עומדים לדין בסופו של יום. למשל: להעניק לקצין משטרה בכיר את הסמכות לסגור תיק על-פי המלצת החוקרים, או להצמיד פרקליטים שיוכלו לעשות זאת במהירות.
3. שיעור ההרשעות הכולל - דהיינו הרשעות ישירות ועוד מקרים של ענישה ללא הרשעה - עומד על 90%, כולל 83% הסדרי טיעון. אבל כאשר הנאשמים מנהלים את התיקים עד הסוף, שיעור ההרשעות יורד ל-53%. מה שמוביל למסקנה, כי בהחלט ייתכן שבחלק מן המקרים - הנאשמים מודים בעבירות שלא ביצעו, רק כדי לסיים את ההליך ולא להסתכן בענישה חמורה יותר. עוד יש לשים לב לכך שהשיעור העצום של הסדרי הטיעון מעביר למעשה לידי המדינה את קביעת מדיניות הענישה. לנוכח מספרים אלו, בהחלט מן הראוי שבתי המשפט יהיו פעילים יותר ויסרבו לאשר עסקות בלתי סבירות - כדי למנוע יצירת מדיניות רוחבית בלתי ראויה (ואז הפרקליטות והמשטרה טוענות שבית המשפט מקל מדי).
4. עוד נתון: 91% מן העררים על סגירת תיקים נדחו בידי מחלקת העררים בפרקליטות. מה הפלא, כאשר הפרקליטות בודקת את עצמה? מוזר שצריך לומר זאת, אבל זהו מצב בלתי תקין בעליל הנוגד כללי יסוד מינהליים. את העררים צריך לבדוק גוף חיצוני ועצמאי, ולא מי שאנשיו הם עמיתיהם של מי שקיבלו את ההחלטה המקורית.
5. את הנתונים על מח"ש צריך היה לחלץ מתוך הדוח, ודי ברור מדוע: רק 1.7% מהתיקים אשתקד הובילו לאישומים פליליים. בסך-הכל, 92% מן התיקים הסתיימו בלא-כלום, אפילו בלא המלצה להעמדה לדין משמעתי. אז ככה: או ששוטרי ישראל הם קורבן לעלילות שווא בלתי פוסקות, או שמח"ש מטייחת את התלונות נגדם. גם אם האמת נמצאת באמצע, וקרוב לוודאי שזהו המצב, דומה שהיא קרובה יותר לאפשרות השנייה מאשר לראשונה. ונזכיר, כי הדין המשמעתי מסתיים תמיד בענישה מגוחכת, כפי שאנחנו מראים כאן מדי רבעון; ובמקרים רבים ממש לא ברור מדוע מח"ש הסתפקה בהליך כזה ולא בדין פלילי.
6. לבסוף: מדוע נדרשים לפרקליטות למעלה מעשרה חודשים כדי להכין דוח שנתי בן 90 עמודים (כולל הקדמות ושערים) שכמעט כל-כולו נתונים סטטיסטיים המצויים במרחק לחיצת כפתור? חברות ציבוריות ענקיות מחויבות לדווח, על פני מאות עמודים, בתוך שלושה חודשים ועומדות בכך. לא מדובר במשהו טכני, אלא בזלזול בציבור - ונזכיר: הציבור הוא הלקוחות של הפרקליטות והוא זה שמשלם את שכרה - ואולי גם ברצון לדחות כמה שיותר את פרסומם של פרטים מביכים כמו אלו שעליהם עמדנו כאן.
