מבצע "יפתח" (ט"ז) - דוחות מפוברקים

כבר ביום הקרב ברמות-נפתלי, ב-1 במאי 1948, בלא שהיה בשטח ובלא שתִחקר איש, דיווח יגאל אלון ליגאל ידין שקרב רמות-נפתלי מוכיח שרמת האימון של הלוחמים הערבים נמוכה והמוטיבציה שלהם מעטה. "הם לא הראו כל נכונות להסתער בעקבות מפקדיהם. החיילים לא ידעו לנצל את פני הקרקע ולהתקדם עד מינימום מרחק להסתערות על המבצר, אם כי נמצאו בתוך חצר המשק ודי היה בהסתערות מוצלחת אחת... להתגבר על תושבי המבצר. החיילים (הערבים) היו מצוידים היטב, תלבושת צבאית מלאה ואפילו מסכות-גז... לא היה כל תיאום בין יחידות הרגלים, השריוניות והתותחים. המפקדים האיצו באנשיהם להסתער, למרות אש התותחים העזה מצד מלכיה והמשוריינים והמרגמות בשטח. כך התקדמו המשוריינים עד חצר המשק, למרות פגזי התותחים שנפלו בחצר המשק. מאידך-גיסא לא הפסיקו התותחים את האש בעת ההסתערויות והתקדמות הטור המשוריין. יש לציין כי בשעות המאוחרות יותר של הקרב ניכרת הייתה הטבה בתיאום הפעולות בין היחידות השונות (של הערבים). יגאל אלון קבע שמטוסי שירות האויר של ארגון ה"הגנה" חרצו את גורל הקרב: "עם הטלת 'הציפורניים'¹ בקדש ובמלכיה החלה בריחה המונית מהכפרים לעבר גבול הלבנון. בעת הופעת 'הציפורים'² הייתה הפסקת כל פעילות קרבית. ידיעות מאוחרות מראות את הפחד שהטילו על ערביי הסביבה. ערבים רבים הניחו את נשקם וחזרו לכפריהם. נודע ממקור מוסמך על אבדות והרוגים ופצועים רבים שנגרמו 'מציפורני' 'הציפורים'".³ מפקד מבצע "יפתח", יגאל אלון, שקיבל מידע מודיעיני על הכנות הערבים בגִזרה, לא הכין את רמות-נפתלי להדוף את ההתקפה. לפי הדִיווּח של מפקד טייסת הגליל, משה פלד, השתתפו בהתקפה הזאת כאלף לוחמים ערבים, עשרים וחמש מכוניות, שמונה מהן משוריינות ומצוידות בתותחים 20 מ"מ ותותח כבד אחד שהוצב בכפר מלכיה.⁴ הכוח הערבי הגדול הסתבך בהתקפה כושלת על רמות-נפתלי, אבל אלון לא יזם התקפת השמדה עליהם. הוא ייעד את כוחותיו לכיבוש צפת הערבית והחמיץ הזדמנות לחולל שינוי במצב האסטרטגי של צפון הארץ.

ב-1 במאי עם שחר קיבל אלון את הידיעות הראשונות על שמתרחש בגזרת רמות-נפתלי. אחרי זמן קצר קיבל דיווּח מקצין המודיעין ירוחם כהן ומהטייסים. הייתה לו עתודה גדולה בראש פינה. במנרה היו מאה ושלושים חיילים ועשרים חיילות מגדוד 11. בכפר גלעדי היו שלוש מאות לוחמים כשירים לפעולות צבאיות.⁵ בשני הקיבוצים יחד היו אז כמאתיים וחמישה-עשר חברים שיחד עם העתודה בראש פינה עמדו לרשותו של אלון יותר מחמש מאות לוחמים. כלומר, שמונה פלוגות בנות כשישים לוחמים בפלוגה. אילו היה חלק מכוח זה עולה לרמות-נפתלי דרך כפר גלעדי, מנרה, נבי-יושע, כשש שעות הליכה עם פרדות וחמורים לשאת את המרגמות ומכונות הירייה, וחלק היה עולה לשם מג'חולה, הם היו יכולים בסיוע מטוסים לשנות את אופיה של מלחמת העצמאות, כשפלשו למדינה החדשה צבאות ערב הסדירים ומערכת מלכיה העקובה מדם, לפחות, הייתה נמנעת. ב"פקודת מבצע מספר 2", מ-1 במאי, הורה אלון לאורי יפה לשלוח בלילה מחלקה מוגברת לרמות-נפתלי, עם תחמושת ועזרה ראשונה, להתגנב אל משורייני האויב ולפוצץ אותם, לתפוס בחזרה את משלט הבילאווי ולמקש את הדרך למושב. כאמור, עלתה מחלקה בפיקוד עמוס בניין לרמות-נפתלי אחרי שהגיעו לאיילת-השחר עדה בן-נחום ושני חבריה. לדברי בניין, הוא יצא לדרך בגלל עקשנותו ללא קשר עם הפקודה של יגאל אלון. בלילה שבין 1 ל-2 במאי וגם אחר כך לא ניסו מתגברי רמות-נפתלי להתגנב אל משורייני הערבים ולפוצץ אותם. אורי יפה וישראל ליאור פינו את הפצועים מרמות-נפתלי חמישה ימים אחרי פציעתם. בגלל איחור זה ירד מאוד המורל ברמות-נפתלי. הפצועים סבלו בגללו זמן רב ואחדים מהם המשיכו לסבול כל ימי חייהם. אולי מפני שלא היה מרוצה מתפקודו של אורי יפה בפרשת הקרב ברמות-נפתלי, ניטרל אותו יגאל אלון מכל תפקיד אחראי הקשור ביוזמות התקפיות של מבצע "יפתח" ואולי מפני שזילזל בפיקוד על היישובים השאיר ליפה את התפקיד הזה. כך או כך אלון שהיה המפקד הבכיר בגזרה לא וידא האם הפקודות שנתן בוצעו ומתי פונו הפצועים. האיש ששילם את המחיר על מחדלי הפיקוד בפרשת רמות-נפתלי היה המפקד הזוטר שדווקא חש לעזרת המושב המותקף, מפקד המחלקה עמוס בניין. הוא הושעה כאמור מתפקידו. בדוח הנ"ל ששלח אלון לידין ביום הקרב מתוארים הלוחמים והמפקדים הערבים בזלזול בעוד שהוא כאמור לא היה בשטח ולא תִחקר את המפקדים והלוחמים שהשתתפו בקרב. הוא הסתמך על דיווחיו של ירוחם כהן שטס מעל הקרב ועל דיווחי הטייסים שלא היו להם די נתונים להערכות מדויקות. מאחר שהכוח הערבי הגדול לא התגבר על מגיני רמות-נפתלי המעטים, התפארו הטייסים שהם הצילו את המושב ואלון התייחס לדברי הרהב שלהם על עצמם כתורה מסיני.

דיווּח זה של יגאל אלון צריך ללמד את ההיסטוריונים השמרנים המזלזלים בתיעוד שבעל-פה ובספרי זיכרונות, הממלאים את האוניברסיטאות שלנו ושוטפים את מוחם של הסטודנטים – מורים להיסטוריה בעתיד – כמו פרופ' יהודה ואלך מאוניברסיטת תל אביב ופרופ' יואב גלבר מאוניברסיטאות חיפה ורייכמן בהרצליה, שגם המסמכים ניתן לפברק. כדי להקל על עצמם ולהתקדם מהר בסולם התארים, המשכורות והפנסיות הגבוהות הם מסתפקים בישיבה בארכיונים ואינם הולכים לשטח לראיין את הנפשות הפועלות. מחקריהם וספריהם המקבלים פרסים מכובדים, בוועדות שהם יושבים הם שׂמים רגליים להיסטוריונים שאינם מקבלים את דעתם. עניינם בהיסטוריה של מסמכים ולא באירועים כפי שהיו. בכך הם מפתחים תרבות מיתולוגית בכל התחומים ובעיקר בתחום הצבאי. הלקחים שמופקים ממחקריהם הינם מיתולוגיים והתוצאות הרות אסון. ______________________ בשבוע הבא: מהלכים מדיניים בתגובה על התקפת כוחות מלבנון על מושב רמות-נפתלי; הערכה על מטרות סוריה בהחדרת כוחות צבא לארץ-ישראל; שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל מבקש לקבל מידע מנציגיו בארץ ישראל, במדינות ערב ובלונדון; מרשל מעלה סברה שהדיבורים על ה"פלישה" הם תרגיל ביחסי ציבור כדי להפנות את תשומת הלב מהתקפת האצ"ל על יפו; מורל הערבים בשפל ומורל היהודים גבוה; הצבאות הסדירים של מדינות ערב בכוננות לקראת פלישה לאחר הקמתה של מדינת ישראל.