הפלישות לארץ בין המאה ה-16 ל-18
בתקופת הכיבוש הצלבני (1099 - 1260/90) ורוב התקופה הממלוכית (1516-1290) היה שלטון חזק שמנע פלישות. הפלישות של הבדואים לארץ התחדשו מיד לאחר כיבוש הארץ על-ידי העות'מאנים מידי הממלוכים ב-1516. במאות ה-18-16 התגברו הפלישות. הפלישות של הבדואים לארץ באו משני כיוונים: מחצי האי ערב ומהמדבר הסורי. הצבא העות'מאני לא הצליח לעצור את הפלישות. הייתה תנועה של שבטים בדואים מחצי האי ערב, כשכל שבט דוחף בהתקדמותו שבטים אחרים לעבר הקשת הפוריה. ההתפרצות הבדואית הייתה לכיוון מסופוטמיה (עירק של ימינו וסוריה) ולכיוון ארץ ישראל, לאזור ירושלים, שפלת החוף והעמקים.
הפלישות לצפון
שבטי הבדואים בגליל הגיעו מהצפון ורק מיעוטם הגיעו מהדרום. הם החלו לחדור לגליל מהחוראן ומהגולן בראשית המאה ה-16 והחדירה נמשכה כל התקופה העות'מאנית. הבדואים חדרו לאזורים ריקים או דלי אוכלוסין באזורי הביצות בעמקים, לשטחי יער טבעי, לאזורים סלעיים ולאדמות יישובים. הבדואים שחדרו לארץ לא באו כדי להתנחל. הם המשיכו באורח חיים נוודי עם עדריהם. הם כפו בכוח על הכפריים לשלם "מס חסות" וגם על הנוסעים והתיירים שעברו בשטחי שלטונם. הם שדדו ורצחו חקלאים והביאו לנטישת כפרים. הם עסקו בשוד וברצח שיירות הסוחרים והנוסעים בדרכים. הבדואים פגעו באופן חמור בחקלאות, במסחר ובשאר תחומי הכלכלה. הם התעלמו מהתביעות המשפטיות שהוגשו נגדם ולא התייצבו לבתי המשפט.
על-פי רשימות מס עות'מאניות מ-1596 מתברר שבמרכז וצפון הארץ התמקמו 43 שבטים בדואים, חלקם טורקים וכורדים, והם הפכו לגורם דומיננטי שערער את היציבות של האזורים החקלאיים בהעדר שלטון יעיל. בשנים שלאחר 1596 הם הגבירו את פלישותיהם לתוך הארץ. בין במאה ה-16 לשלהי התקופה העות'מאנית הייתה תופעה של חורבן ונטישה של כפרים באזורי הצפון נהרסו/נינטשו 79 כפרים.
שבטים רבים פלשו לארץ אבל היו מספר שבטים חזקים שהשתלטו על חלק ניכר מהארץ למשך שנים. שבט הטרארבאי היה השבט החזק ביותר. באמצע המאה ה-16 השתלט השבט על הגליל העליון. העות'מאנים נאלצו להשלים עם המצב. השבט קיבל על עצמו להגן על שיירות הסוחרים בצפון הארץ וכן על עולי הרגל המוסלמים בדרכם מסוריה לחיג'אז (מכה). בהדרגה הרחיב השבט את תחומי שליטתו לגליל התחתון, חלקים מהשומרון ואזור החוף מחיפה עד יפו. השבט גבה את מס הח'אוה מכל מי שעבר בתחומי שליטתם, הם גבו מיסים מהכפרים בתחומי שליטתם ואף מזכיונות על השימוש בנמל עכו. בשלהי המאה ה-17 נחלש כוחם של בני שבט הטרארבאי.
לאחר מכן השתלט שבט הזידאנים על הצפון. השבט הגיע מחיג'אז. הוא עזב את חצי האי ערב בסוף המאה ה-17 וחדר לבקעת בית נטופה ב-1700. אבו עמר מנהיגם קיבל מהוואלי של דמשק משרת חוכר מיסים לאזור טבריה והוריש את המשרה לבנו דאהר. תחום משרתו של דאהר כלל לא רק את אזור טבריה אלא את הגליל התחתון כולו. דאהר ניצל את חולשת השלטון העות'מאני והשתלט תחילה על הגליל ואח"כ הרחיב את שליטתו ותחומי שלטונו גם על חוף הארץ עד עזה. הזידאנים כבשו גם את רמלה. הריכוז של השבט היה בגליל, בעיקר באזור טבריה.
מנהיגם ד'האר אל-עומר הקים לעצמו ממלכה ושלט בה בין 1730 ל-1775. הזידאנים היו חזקים וכל מאמצי השלטון העות'מאני להביסם נכשלו. בלית ברירה השלטון העות'מאני נאלץ להכיר בשלטונו של דאהר אל - עומר. במאה ה-18 עבר חלק מהשבט להתיישבות קבע בייחוד באזור טבריה. אל-עומר הצליח לחסל את פשיטות שאר הבדואים לגליל. בראשית שנות ה-1770 פרץ סכסוך בין השלטון העות'מאני לאל-עומר שהביא למלחמה שהסתיימה ב-1775 עם תפישתו והוצאתו להורג של אל-עומר.
שבט בנו צח'ר (צק'ר ) היה השבט השלישי החזק שחדר לצפון הארץ מהחוראן אבל מוצאו היה כנראה מחצי האי ערב. שבט זה היה פעיל ביותר במאה ה-18 בצפון הארץ וגבה דמי חסות מכפרי הסביבה. השבט ערב אל סביח שמוצאו היה מצפון אפריקה הגיע אף הוא דרך החוראן. אזור הפריסה שלו היה על חלק גדול מהגליל התחתון בגבעות שפרעם ובין בית נטופה והר תבור. בין שבט בנו צח'ר ואל-סביח שררו יחסי איבה וההתנגשויות ביניהם פגעו בתושבי הכפרים. במאה ה-18 השבט סר למרותו של אל-עומר. בצפון הצליחו השליטים המקומיים דאהר אל-עומר משבט זידאני וג'זאר פשה שליט אזור עכו לדחוק את שאר הבדואים למדבר וצמצמו את התנכלויותיהם.
הפלישות לדרום-מרכז
בעוד שפלישות שבטים לצפון נבלמה בסופו של דבר, בדרום ובמזרח הם נדדו בחופשיות ומשם חדרו למישור החוף ולעמקים. הבדואים כמעט שלא חדרו לאזורים ההררים של שכם וירושלים. ¾ מכל הבדואים נדדו באזורי הנגב היכן שהייתה להם שליטה מלאה. בסוף המאה ה-18 חדרו לדרום הארץ שבטים בדואים מסיני, מצרים ועבה"י המזרחי. שבטי התיאהא והתראבין שחדרו מסיני דחקו את רגלי שבט הוחידאת צפונה. הבדווים ניסו לחדור לאזורים ההרריים אבל ללא הצלחה בשל הלכידות וכושר ההתנגדות של תושבי הקבע. אבל, בשפלת החוף הצליחו שבטים בדווים לדחוק את הפלאחים לאזור הגבעות ולרגלי ההרים. במרכז ודרום הארץ חרבו/נינטשו 131 כפרים.
