היה זה בתוך מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. אבי, ראובן קלינסקי, השתחרר מהצבא הבריטי אחרי שנים לא מעטות של היעדרות מהבית. אחת מהתחנות הראשונות של השבוע הראשון, שבוע בחייו של חייל משוחרר מהצבא, היה זה הכותל המערבי. טבעי עבורו, שהשבוע הראשון של חייל משוחרר מאימות מלחמה עם ניחוח של בית רחוק מהמלחמה יהיה הכותל המערבי.
אבא לקח אותנו לירושלים ליומיים. התמונה הזכורה לי עד היום היא מהכותל המערבי. אני עם אבי ראובן ואמי חדווה, ואתם אחיו הבכור של אבי, מרדכי ורעייתו לאה ובנם בנימין, כולנו עמדנו יחד מול הכותל. היינו משפחה אחת - גברים, נשים וילדים. לא היה מי שסבר, כי עמידת הורים חבוקים היא בבחינת חילול המקום.
אני מודע למוסכם ההלכתי, שעדות ילד אין לה תוקף, ואינה מתקבלת במערכות המשפט. אך למרות שמדובר בעדות של ילד, עדותי שלי, ילד שהשיל מעצמו כבר את העשור הראשון לחייו, זכור לי היטב מנהג המקום בכותל המערבי באביב בשנת 1945.
זכור לי היטב מנהג המקום, בו נשים וגברים עמדו יחד ונשאו תפילה. אבי ואמי עמדו חבוקים וכתבו במשותף פתק. יחד קיפלו נייר בין אבני הכותל. לא קראתי את מה שכתבו, אבל פניהם הסגירו את כל המשאלות ואת כל התקוות, שהם צופפו על הדף. הם כתבו הרבה, כי את העיפרון נדרש אבא לחדד מספר פעמים באולר שהיה תמיד בכיסו.
זכור לי היטב מנהג המקום, כל המשפחה, גברים ונשים עמדו יחד והתפללו. הכותל, אחד מארבעת קירות התומך המקיפים את הר-הבית, אסף לחיקו תפילת נשים וגברים. בין הגברים היה אבי. בין הנשים הייתה אמי. זה היה מנהג המקום בכותל, שחיבק את כל מי שבא לכבדו.
אהבתי את מנהג המקום שפגשתי באותו יום. אהבתי גם את הזוג, שהיה מחובק שם כמה שעות, זוג שביקש לאחות את אימת הפרידה עקב המלחמה בחיבוקים, בנשיקות וברטט של תפילה אל מול פני הכותל המערבי.
אני נוצר גם היום את תמונת אבי ואמי, אנשים יפים, הורים אוהבים ואהובים. אני אוהב אתכם אימא ואבא, אני אוהב את האב והאם העומדים מחובקים מול הכותל ונושאים ברעד ובהתרגשות רבה תפילה לבורא עולם.
