"לאה צבעוני: "חלון ראווה"

[הוצאת "צבעונים" 2021 202 עמ']

ד"ר לאה צבעוני באה אל העולם בעת בה פוצצו גשרים בארצנו, והיא ילדה קטנה, בת לניצולי שואה בודדים בעולם, אשר אחי אימה נהרג גם הוא בכיבוש חניתה, והם באו לחיות שם. כאשר נעשתה חלוקת הארץ, הייתה היא תינוקת נישאת על ידיים, וכמו חלון אל חייה, מתארת בשורות קצרות על-פי רוב ולעתים ליריות בקצבן את דרכה לצמרת חייה. מאותה ילדות, שאת רובה העבירה בקיבוץ חניתה, דרך גלגוליה ליישובים אחדים ועד אשר הגשימה את עצמה ואת אהבת לבה בכוחותיה שלה, כאשר הדברים אשר כתבה לה אימה, על ניצחון החזקים מוליכים אותה, ולא בנקל, אל חיים מלאי תוכן והצלחה. סיפורה, בדרכה המיוחדת לכתוב זאת, הוא סיפור דרך לא קצרה של הישגים, עד הגיעה לתואר דוקטור, למחברתם של ספרי לשון ולספרים אחרים, ולמנהלת והבעלים של הוצאת ספרים. עכשיו, בחלוף השנים, נראה שאינה יכולה עוד להכיל, היא מביאה לנו את הדברים, בגמיעות קצרות ומתאבנות ולעיתים בליריקה פרוזאית שתוקפת אותנו, מותירה אותנו צמודים לדפיו של הספר. "עד שיום אחד מרדתי". כך היא כותבת, "מרדתי בחיי. רציתי חיים מלאים משלי, רציתי התחלה חדשה. הדרך לא הייתה סוגה בשושנים, אך הלכתי ועשיתי, פעלתי, יזמתי והשגתי. הספר הזה מביא תמונות ואירועים מחיי. הדברים אמיתיים, האמת כפי שאני רואה אותה, האמת שלי". ועוד: "הספר הזה הוא סיפור חיי. נולדתי בתל אביב, ואני שייכת לדור הילדים הטובים שגדלו בבית עם אווירה של שואה. תמיד הייתי בסדר. תמיד מילאתי את רצונם של אחרים. גדלתי, למדתי, והיו לי חברים. אבל לא היה לי גב. מאחוריי לא עמד בית תומך". והיא כמו משוררת את שורותיה: "הַחוּצָה. מְפַלֶּסֶת נָתִיב בֵּין פִּרְקֵי חַיִּים דּוֹמְמִים. מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה בִּשְׁבִילִים אֲטוּמִים. הוֹרִים חֲלוּצִים שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם קְבוּרִים בְּבוֹרוֹת אַחִים. דְּמוּיוֹת דְּהוּיוֹת שֶׁל יַלְדוּת. רוּחוֹת. סְעָרוֹת. זְרוֹעוֹתָיו הַקָּרוֹת שֶׁל אָבִי. שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁהוּרְדָה מִצַּוָּאר אִמִּי. מְפַשְׁפֶּשֶׁת בֵּין מוּמִים. עִוּוּתִים. תִּקְווֹת. גְּבִינָה בַּחֲדַר אֲרוֹנוֹת." ואני חש צורך להביא את הקטע הבא: "פּוּרִים. יַלְדָּה טוֹבָה מְחַיֶּכֶת אֶל הַמַּצְלֵמָה. מְחֻפֶּשֶׂת לְצוֹעֲנִיָּה. יוֹשֶׁבֶת יָפֶה בְּצַלְמָנִיָּה. בְּיָדֶיהָ קְלָפִים. מִטְפַּחַת לְרֹאשָׁהּ. חֲגוֹרָה סְבִיב מָתְנֶיהָ. לְפִי הוֹרָאָה מְשַׁלַּחַת חִיּוּכִים. תַּלְתַּלֶּיהָ מְבַצְבְּצִים. שִׂמְחַת פּוּרִים. דּוֹד זְאֵב וְדוֹד אַבְרוּם יְקַבְּלוּ אֶת הַתְּמוּנוֹת. בְּבוֹרוֹת הַמָּוֶת לֹא הָיוּ מַצְלֵמוֹת". לאחר טלטלות היא מוצאת עצמה ב"עֲיָרַת עוֹלִים, בה מָרוֹקָאִים פּוֹלָנִים תּוּנִיסָאִים ורוֹמָנִים, כָּל מִינֵי שֵׁמוֹת מוּזָרִים ולֹא מֻכָּרִים, והיא מְחַפֶּשֶׂת חֶבְרָה, מִתְגַּעְגַּעַת לָרֶכֶס שֶׁל חֲנִיתָה". עד שנקפו הימים והיא כבר נערה בוגרת בתל אביב, ראתה יום אחד את דורון יורד (הגבר האחרון?) בארבע המדרגות שהובילו אל דירתה. הוא דפק בדלת, והחלום היה למציאות. אך אני, כל שכתבתי אינו אלא התחלתם של הדברים, ואתם קראו בעצמכם.

פאריסה דניאל: "שלום לך, אירן"

[צבעונים 2001 198 עמ']

פעם היה טוב באירן, לפני עלותם של האייטולות הדיקטטורים. לא טוב ממשי זה היה, אבל כנראה טוב יחסי. אך גם זה תם, גם בקרב התושבים היהודים עצמם. גורלן של הנשים היה בנפרד מזה של הגברים שידעו לגעור בהן ולהכותן עוד בגיל צעיר, ביחוד בני משפחה ששמרו כביכול על משמעתן ועל צניעותן אך בעיקר על היותן נשים חסרות ערך. ספר זה מסביר את החיים בארץ שיכלה להיות מדינה שאפשר לחיות בה ובית שיכול להיות בו מעט חום, אך לא. "בתוך כל התוהו הזה הגחתי לאוויר העולם. אימי ניסתה לעשות הפלה, אך ניסיונותיה כשלו, ואני התחלתי את חיי במאבק על קיומי הנמשך עד עצם הים הזה". ועוד היא מספרת: "אני זוכרת את עצמי בת ארבע-עשרה בוכה מול המראה בחדרי אחרי הצעקות והמלקות שחטפתי מאחיי המתעללים". לכן כשהיא מתבגרת, דהיינו בהיותה כבר כבת שבע-עשרה, היא מרמה את הוריה וטוענת על אהבתה לגבר מכוער, שאינה נמשכת אליו ואינה אוהבת רק כדי להימלט מביתם, ולרוע מזלה גם כאן לא שפר עליה הגורל. השיממון חיכה לה והיחס המר והגבר שכינה את הסבל שגרם לה בשם נישואים ובשם אהבה. הספר לא כתוב בסגנון נובלי, הוא מסופר מפיה של אישה שסבלה רבות מצורת חיים בלתי אפשרית, הרבה בפן האישי מידי המשפחה והבעל והרבה בפן הכללי מידי השלטונות. היא ידעה כי את חרותה לא תימצא טרם הגיעה אל הארץ ואל קרוביה, לכאן היו פניה, וההרפתקה של בריחתה מאירן מתחילה. זהו כתב עדות וגבורה מצמרר, על חייה של אישה יהודייה באירן ועל מעללי הגברים והשלטונות שם. ספר שהוא כמעט חובה לכל אלה שלא מכירים את החיים באירן, ורובנו כך. ובכלל. טוב שנכתבו הדברים והובאו לעיניהם של רבים, וטוב שאישה עשוקה כמו פאריסה מצאה מקומה לבסוף בהגיעה עם שתי בנותיה לכאן. עוד רבים מעללי חייה ובריחתה מאותו שעטנז מדמם הקרוי אירן, אך לכו אתם וקראו את הדברים כולם.

משה גרנות: "אילו האמנתי שיש אלוהים"

[צבעונים 2021 57 עמ']

אוהב לקרוא ולחשוב על הכתוב בספר הצנום והעמוס הזה, על 78 העמודים שבו, כאותו אדם שאוהב את סיוטיו הגרועים ביותר. המחבר מונה את כל המאורעות הרעים שמצאו את העם שלנו, שלפני כך וכך זמן הפך לעם קטן שהלך 40 שנה במדבר, אחר כך כבש לעצמו ארץ וחי בה, עד שנכתבו הדברים בימיו של יאשיהו, כנראה לא לפני כן. כלומר לפני מאות בשנים על התנהלותו של העם הזה, שיושבי תבל אחרים הקטינו אותו עוד יותר והתכוונו להשמידו כליל. מן המעט שנותר צמח גם ד"ר גרנות, המביא את סיוטינו לעינינו ומונה את התאריכם המדויקים של האסונות שניחתו עלינו, כשמתוך אותן נשמות מעטות או רציחות המוניות, עד לגירושים נוראיים, ועד לרצח חצי מן העם על מיליוני מאמיניו שנסו מן התופת ושאריו והקימו לעצמם מדינה, כאותם מתי מדבר אחרונים שהגיעו לארץ המובטחת ונצטוו להשמיד עד כלה את תושביה. כך הוא כותב בפתח הספר: "מתברר שלעובדות ההיסטוריות אין תוקף בהגות הדתית - מה שקובע הוא ההסכמה ההזויה על החסות הבלתי מעורערת של האל". והוא מביא מייד את האירועים הרבים מספור שבהם האל הטוב והרחום שבחר בנו מכל העמים לא מצא לנכון להושיע אותנו. מתברר, כפי שהוא כותב, "שהסכמה האמונית אינה מתיישבת עם הכתובים במקרא עצמו", ודוגמה מאלפת הוא מביא מספר ירמיהו: "...לא ניתן להטיל ספק בכך שירמיהו היה משוכנע שהוא מדבר בשליחות ה', ובשמו הוא מטיף מוסר לגולת היהודים במצרים. הוא מבקש להוכיח כי החורבן והגלות באו על העם משום שעבדו עבודה זרה. הנביא מאיים עליהם שאם ימשיכו במעשיהם האל ישמיד אף את השארים שיצאו לגלות". וזה מתכתב ומזכיר את ספרו הקודם "שלושת ספרי האימה", על אותה "לכידות" של העם בעקבות הפחדות האל כמי ששולט בהם שלטון של פחד, והסברם לכך של חרדים קיצוניים אינו אלא: "היהודים חטאו - דיברו בשעת התפילה, נישאו נישואי תערובת". ואם נאמר שאנו העם היחידי ששרד משך אלפי שנים, עומדים בפנינו לדוגמה הפרסים, העם האירני היום למרות התהפוכות שעברו, חיים וקיימים ושליטיו הם אויבינו המושבעים. לכן, כותב ד"ר גרנות, "נדמה שגדולתו של האל נמדדת לא בתיקון עולם, אלא בגודל האסונות שהוא מנחית על בני האדם..." ועכשיו גם המגיפה שמאיימת על העולם וסופה לוט בערפל, ושמא נשלחה אלינו על ידו. זאת אני אומר, ואתם קראו ושפטו, אך אומר עוד שהקריאה בספר אינה למאמינים.

אוריה באר: "שש מאות החלונות"

[הוצאת "קונטנטו דה סמריק" 2014 247 עמ']

ללא התחכמויות מיותרות, בשפה בהירה וזורמת, מביא לנו המחבר מבחר סיפורים קצרים המתרחשים בזמנים ובעולמות שונים, משיב מעט מן הכבוד האבוד למדי של הסיפור הקצר למקומו, ומאפשר קריאה שיש בה אתנחתות טבעיות למעבר בין דמויות ואירועים שונים. סגנונו של באר, כאמור, אינו מתחכם ולא מתיימר, והוא יודע כי בא להביא לפנינו סיפורים אנושיים, מתקופות שונות ומאזורים גאוגרפיים שונים, שמעוררים תחושה שאינם אלא סיפורי אמת. העברית בדרך כלל תקנית, להוציא מקרים בודדים והוא עושה זאת לאורך עשרים ואחד סיפורים, שהקצר שבהם בן עמוד וחצי והארוך שבהם בן ארבעים ותשעה עמודים, טבין ותקילין ביחס לסיפור קצר, ועליי להודות שלאורך כל אותם עמודים הוסיף לעורר בי עניין עד העמוד "שש מאות החלונות", הסיפור המרכזי, הוא מספרם של חלונות מזוגגים של מנזר נידח. חלונות קדמיים ואחוריים, גדולים וקטנים, גלויים וחבויים, גבוהים ונמוכים, שהיו מקובעים בקירות עבשים כמעט, מקום קיומן האפלולי של הנזירות שחיו בו, שאליו מובאת בעת השואה הילדה הני כדי לתת לה סיכוי לשרוד. אביה משלח אותה עם צרור של כסף לאנשים שיסתירו אותה ושישמרו עליה, בטרם הוא והאם יילקחו לאן שנלקחו כדי שחייהם ייגזלו מהם - אך כעבור זמן העבירו אותה אלה למנזר ואם המנזר ניאותה לקחתה ולספק לה מחסה. טוב לב, אפשר לומר, אך לאחר תקופה מסוימת דורשת ממנה אם המנזר להתנצר ולהיות אחת מהן, נזירה נוצרייה המתפללת לישו. כאמור אוגד הספר עשרים ואחד סיפורים, ובכל אחד דמות אחרת, משקע אחר, נוף אנושי אחר ותרבותי אחר. אומר כי דומה שלִקְחם של כל אותם הסיפורים הוצנע על-ידי המחבר, מתוך רצון וגישה שלא להטיף אלא רק לספר את הסיפור, ובדרכו אינו מבקש מן הקורא להסיק את הלקחים הקיימים לא את מוסר החיים, לא את המסרים שיכולים להיות. לומר שזוהי מין צניעות בסוגה, והיא דומה בעיניי למי שבא לכתוב על רגשות אך לא נותן לעצמו להיסחף לרגשנות יתרה של פתוס. כאמור, הסיפורים זורמים, אמינים, לא מתארכים ללא צורך והייתה לי נעימות וסקרנות לא מבוטלות בקריאתם.

זאב ליכטנזון: "כי החיים שוב נוגעים בו"

[הוצאת "ארגמן-מיטב" 2020 2014 עמ']

באותה אווירה של סיפורים קצרים, חמישה עשר סיפורים בונים את הספר שבידינו, מסיפורי הלם קרב הכתובים בסגנון בועט וחסר כללים ובשצף קצף, כאילו נכתבו הדברים מתוך ההלם עצמו והכתיבה נדמת כשעטנז וכלַבה הנשפכת מפיו ומנפשו של הפגוע. וכך כותב מי שאמור היה להיות כבר מת, מי שבדרך נס יכול לומר את הדברים: "רק בגלל שאני כבר מת, יכולות להיכתב השורות האלה". כך הוא אומר, "רופא שהיה במקום קבע את מותי", ותמונת המוות הקשה אך המהיר של החברים מרתיעה בעוצמתה ובדיוקה. מעט ריסון של המלל ושל ההגיגים הלוהבים היה תורם לספר, לדעתי, אך חשד יש בי כי אין זה מקרה, וכי טירוף הכתיבה הלוהב הוא שיטתי ומכוון ואולי יכולת פורצת שלא מאפקת במודע את עצמה - מְעשיית הצרכים הדחופה שלו, בשיאה של המלחמה על דיונה של החול, ועד להפגזתו של הטנק שלהם ומות חבריו מוות נוראי בעודו עושה את צרכיו, וכלה בזירה מודרנית אשר בה רוכביהם של טרקטורונים דורסים אנשים חיים הפזורים פה ושם כבזירה של לודרים שחייהם הפקר, במוות המתואר בתמונות מחרידות - כי אז מתרגעת לפתע הכתיבה, הסיפורים נעשים שונים עם כל מוזר שבם, כמו באו מי מנוחות יחסיים ושיטחו את הדברים, וכאילו בא המחבר, או אדם אחר הנמצא בו, איזו דמות נוספת המצויה בתוכו, פחות לוהטת, ומכניסה סדר מסוים אל תוך אותן שורות. כך או כך, זה ספר שונה, אולי מיוחד בפני עצמו, ואולי פשוט נועז, ומי שמצייר לעצמו את הדברים, מי שמוכן לשקוע בסיפורים ובסגנון שישאב אותו אל הטירוף שמתחולל סביב העמודים בהם הוא שוקע, מוזמן לקרוא את מה שכתוב בספר הזה.