ברכות והוקרה לסידרה המעולה "טהרן" שזכתב בפרס האמי הבינלאומי לדרמה הטובה ביותר. מאוד אהבתי את הסידרה כי היא לא שטחית וסטראוטיפית כמו סדרות טלנובלה או סדרות מוסד מצריות וטורקיות. יוצרי הסידרה השכילו ליצור דמויות אמינות משני הצדדים, בלי התבטלות בפני האויבים שלנו כמו אי-אלו יוצרים פוסט ציונים, אך גם לא התלהמות כלפי האויבים שלנו כמו אי-אלה משיחיים וביביסטים. כחניך קהילת המודיעין, קצין מחקר בדרגת רב סרן מיל. באמ"ן מחקר, למדתי ויישמתי גישה אובייקטיבית, לא מתנשאת ומחקרית כלפי האויבים שלנו דאז מצרים, סורים, עירקים, ירדנים ופלשתינים, שרבים מהם חתמו איתנו מאז על הסכמי שלום, אם כי קמו לנו אויבים אחרים שלא היו כאלה בזמני ובעיקר האירנים. הפרסים הם עם עתיק ומפואר שבהיסטוריה היו לנו איתם יחסי אהבה/שנאה, אבל תמיד הייתה הערכה הדדית וברוב השנים הקהילה היהודית המפוארת לא סבלה מרדיפות.
מה לי ולסדרות? הרי אני מתנזר מסדרות על-מנת לא להתמכר להן, למרות שרבות מהן טובות. אבל בכל זאת צפיתי בשנים האחרונות בכמה סדרות מעולות כמו טהרן, שטיסל, השוטרים. בחיים צריך להשכיל למצוא את שיווי המשקל בין תרבות לבידור, אצלי זה 90% לעומת 10% ואצל רבים מדי זה בדיוק ההפך. מה שמדהים הוא איך בידור כמו טהרן ושטיסל זכו להכרה בינלאומית גורפת, כי אני סבור שהסדרות שנועדו להיות בידוריות הפכו בזכות יוצריהן - הבמאים, התסריטאים, השחקנים, לתרבות, שעושות פעולת הסברה טובה יותר לישראל מאשר מאה משרדי הסברה, כי הן אובייקטיביות ומראות את ישראל האמיתית ולא הסטריאוטיפית. לכל אוהדי BDS, יפי הנפש, תומכי אויבינו העושים לנו דמוניזציה, לכל שונאי החרדים, צה"ל, המוסד ומערכת הביטחון שמגינים על חיינו, סדרות מופת כמו טהרן ושטיסל הן התשובה הניצחת להשמצות, ולכן הן זוכות לפופולריות והוקרה בינלאומית.
הבוקר סיימתי מחזור נוסף של קריאת פרקי תהילים. אני קורא פרק תהילים בכל בוקר, לעיתים אפילו יותר אם נחה עלי הרוח, וכך מדי כמה חודשים אני מסיים לקרוא את 150 הפרקים של הספר. לא, לא התחזקתי, אני כיום הרבה יותר אתאיסט מאשר הייתי אי-פעם בצעירותי ואני ממש לא מאמין שיש סבא טוב שנראה כמו בבריאת העולם של מיכלאנג'לו ועוקב אחרי כל אחד ממילירדי האנשים, שופט אותם ביום כיפור לשבט או לחסד בהתאם למעשיהם הטובים והרעים. אבל אני באמת מאמין שהיה אדם חכם מאוד לפני כמה אלפי שנים שרצה שבני האדם יהיו טובים וישרים ולכן המציא את ההשגחה האלוהית שתחתיה חוסים כל המונותאיסטים מאז ועד ימינו. מכאן ועד מעליות שבת, ביעור חמץ, קול באישה ערווה, השילוש הקדוש ו-72 הבתולות, אלה רק המצאות שאינן העיקר.
אני שואב עידוד מהמצפן של תהילים שמתווה ברוב המקרים מה צריך להיות, איך אנשים צריכים להתנהג, מה טוב ומה רע, לא מה שקורה בפועל אלא מה שצריך לקרות. כך אני מתרגש כל פעם כשאני מגיע בסוף הספר לפרק קמז, לפסוקים כמו "הָרֹפֵא, לִשְׁבוּרֵי לֵב; וּמְחַבֵּשׁ, לְעַצְּבוֹתָם". הרבה לפני פרויד, לאלה מקרבנו שאיבדו אדם יקר, סובלים מדיכאון, התאכזבו באהבה, בעבודה ובמדינה ונשבר ליבם, איזה צירוף מילים אדיר, כמו גם לחבוש עצבת. זאת ועוד, בעולם שבו דרך רשעים צלחה וכל סלבריטאי סבור ש"אני ואפסי עוד", טוב לקרוא שזאת לא כוונת המחוקק שכתב: "מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה; מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי-אָרֶץ". לאלה מאיתנו שהם בין הבודדים שעדיין ענווים, בלי פורשה וראווה, לא דבקים ברשע, שחיתות והלבנת פני תלמיד בכיתה, גולש בפייסבוק, פוליטיקאי שוחר הטוב.
אך תהילים הוא לא רק מצפן אנושי וחברתי, הוא גם מצפן לאומי: "שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם, אֶת-יְהוָה; הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן. כִּי-חִזַּק, בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ; בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ". אל מול בני הבליעל המרצחים שעד היום טובחים בנו בירושלים שטרם זכתה לברך את הבנים והבריחים. אז למרות שאין לי "דיבור" עם אלוהים ואף על-פי ששמי יעקב או ישראל שם נרדף: "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב; חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו, לְיִשְׂרָאֵל". אני בהחלט חש הזדהות עם הפסוקים הניצחיים של תהילים. יש כאלה שהדת שלהם היא תפילין, שלי היא תהילים, כי אני לא זקוק לעזרים או תמונות בשביל לחזק את אמונתי. אני לא חוזר בתשובה אך מוצא את התשובה לכל חוליי האדם, החברה, האומה והעולם, באתיקה, בתרבות, בעשיית הטוב, בציונות, בקיימות, בצדק החברתי, הכלכלי והשלטוני, באמת ולא בצביעות, בהרמוניה ולא בשיסוי.
