|
רשת ביטחון כלכלית ודמי אבטלה לעצמאיים"
כתבה שלישית בסדרה זו והפעם מאת אנה ברסקי ואריק בנדר, נושאת את הכותרת הנ"ל ומספרת על אישור טרומי (10.11.2021) לחוק שנועד לתקן את עוול היסטורי שנגרם לציבור העצמאיים בישראל. זהו ציבור שהגיע למשבר הקורונה ולהשבתות נרחבות של המשק כשהוא לחלוטין איננו מוכן למשבר בהיקף ארצי, אעל-פי שדומה לו, אך בממדים מוגבלים יותר, היה לנו כבר לא אחת בעבר בהשפעתן של מלחמות, מעשי טרור, הצפות, שלגים ושריפות גדולות. באחרון הייתה המציאות רוויית סתירות לוגיות והתנהגותיות מצד כל השותפים: הציבור, הממשלה והעצמאיים גם יחד.
הציבור היה זה שבגלל חוסר משמעת וחוסר ציות להוראות הממשלה הגביר את חומרת המשבר על-ידי החרפת היקף התפשטות המחלה וחומרת פגיעתה. זו חוללה השבתות נרחבת וחוזרות של המשק בכדי למנוע עליה במספר החולים והמתים ובעקבותיה פגיעה כלכלית ומורלית קטסטרופלית. הממשלה, ברפיסות בלתי מובנת וחסרת אחריות, לא אכפה כראוי את הוראותיה ונהגה בפזרנות יתרה בחלוקת כספים ובנהלי תמיכה פרוצים באוכלוסייה האזרחית. ההתנהלות נעדרה זיקה להשלכות הרוחב של משטר החל"ת שהונהג במשק, ללא התחשבות בהיקף ההוצאות המיותרות ובהשפעות הפסיכולוגיות העתידיות של חל"ת ללא הצדקה. אחת השגיאות הקשות הייתה החלתו של "עקרון שוויון מופרך" על כולם ללא הבדל עיסוק ואופי הפגיעה. - פרוש הדבר הוא שהיו מי שיכלו לעבוד והוצעה להם עבודה לצד אחרים שלא נמצאה עבודה עבורם; היו מי שמקצועותיהם התגלו כגמישים בהסתגלותם לנסיבות החדשות ומי שכבר בראשית הדרך הוברר שהמשבר ישבית את תעסוקתם לזמן ממושך או יפיל כליל את עסקיהם - כולם טופלו באותה גישה; ניהול לקוי על-פי כל קנה-מידה.
העצמאיים נשואי סיפור זה, הגיעו למשבר כשהם בלתי מוכנים בעליל; באמתחתם נמצאה התארגנות אישית מועטה בתחומי הביטוח, ביטחונות, הסדרי עזרה הדדית או כל דרך אחרת. העצמאיים, שסיסמת הסרק שלהם הייתה "אנחנו עצמאיים", הוכיחו שהם כאלה רק כאשר מדובר בהפרת החוק וביציאה להפגנות בדרישות כלפי הממשלה והציבור או בעצם היוזמה להקמת עסק. ברם, בניהולו הרציונאלי ובהבטחת קיימותו בעת מצוקה כללית היה הציון הראוי לרובם: "נכשל". "מסל הכלים" שהיה עליהם להכין מבעוד זמן לקראת מצב אקוטי, נעדרו כמעט כל הסידורים שנכללים עתה בחוק שאושר. מוזר בעיני לראות שדווקא רוב ה"אדונים לעצמם" מתגלים במשבר כחסרי-אחריות, ילדותיים, גחמניים וכמי שמשליכים יהבם על המדינה, הממשלה והציבור. אם כך, הרי אין אלה מהווים סקטור של עצמאיים כהגדרתו ולכן גם אין להניח להם בעתיד לנהוג כאוות נפשם וראות עינם אלא לחייבם בחוק ליטול אחריות על עסקיהם והכנסותיהם משמע - חובת סידורי חיסכון, ביטוח והגנה כלכלית ליום סגריר כדרך-חיים.
מסתבר שציבור השכירים הוא החלק העצמאי ביותר באוכלוסייה ודווקא בעת המצוקה נדרש לגלות כושר עמידה ויכולת הישרדות ועשה זאת בדרך כלל היטב. התברר שבמשטר של אחריות הדדית וערבות הדדית - דמוקרטיה רציונאלית - התערבות הממשלה בכללי המשחק במשק איננה פגיעה בזכויות, אלא שמירה עליהם. זו איננה חבלה בעצמאות הכלכלית של הציבור אלא חינוך לשמירה עליה.1
האמנם "רוח חדשה"?
עו"ד ורוניקה רוזנברג, מנכ"לית ארגון חברות הניקיון בישראל, מאירה לקוראים פן כלכלי-חברתי נוסף העולה מתוך "תבשיל" תקציב המדינה החדש וחוק ההסדרים המתלווה אליו.2 היא כותבת: "החלטת שר האוצר על ביטול היטל העסקת עובדים זרים, היא בעלת חשיבות גדולה אך לא תהיה שלמה ללא מתן האפשרות לענף הניקיון להשלים את המחסור בידיים עובדות". מאמירה זו נבטים שוליים רחבים מאוד של סוגיה משקית-כלכלית-חברתית, שתחום הניקיון הוא חלק אחד ממנה ולדעתי לא החשוב ביותר. כמנכ"לית הארגון, היא אינטרסנטית מובהקת אך כאזרחית נאורה היא קצרת-ראות: שהרי העסקת עובדים זרים במשק הישראלי היא בעיה רחבה הרבה יותר מתחום הניקיון וללא טיפול כולל בסוגיה ספק אם ביטול ההיטל יביא לנו "גאולה".
עובדים זרים מועסקים כיום בענפים רבים ומספרם הכללי במשק נאמד במאות אלפים. לפיכך פעילותם ושהייתם כאן מבוקרים בצורה חלקית ולא תמיד שלימה ורציונאלית. ביטול המס מקל אומנם על הבאת עובדים זרים לארץ, אבל במדינה שבה 20% עד 25% מהאזרחים הם בני המיעוט הערבי ומספר תושביה מתקרב במהירות ל-10 מיליון, מאות-אלפי עובדים זרים מקרבים אותנו במהירות לגבול הקיבול הדמוגרפי-חברתי הראוי והרצוי (3% - 4%), וזו כבר כשלעצמה הינה בעיה מורכבת ומסובכת הרבה יותר.
בשיח השגרתי התרגלנו לפטור עצמנו מחובת התייחסות רצינית לסוגיית ההתרחקות מ"עבודת כפיים עברית במדינת היהודים". בעבר היה זה עקרון מקודש כמעט, אך כיום הפך ל"קללת המשק". בטרם נפנה לפופוליזם השליט, מוטב להזכיר את המשברים בהם נתון כיום המערב הדמוקרטי בגלל הגירה בלתי מבוקרת של זרים, המחוללת דיסהרמוניה שגובלת בעוינות ואנטגוניזם בין הגירה זו - רובה מוסלמית - לבין האוכלוסייה המקומית שבקרבה היא אמורה להיטמע. אם קיים קושי כה רב בין מוסלמים לנוצרים, סביר להניח שיהיה קשה לא פחות לשלב הרמוניית זרים בתרבות היהודית המקומית, כשמספרם במשק עולה במהירות מחמת רשלנות ניהולית ועיוורון חברתי לגבי התהליכים המלווים ונוצרים בעטיים של שינויים אלה.
הבעיה הכללית אינה נעלמת כשמתעלמים מקיומה. היא תופחת בשקט ובהתמדה עד הגיעה לכלל משבר-לאומי כולל, המסכן את החברה והמדינה. הסרת המיסים הממשלתיים היא אקט פופולרי שמקל על דורשי העובדים למיניהם, אולם הואיל והניקיון איננו הנושא החיוני ביותר למשק, אפשר שמוקדם מדי לשמוח דווקא בקרב מעסיקי עובדי הניקיון. פתרון זול הוא באופן זמני גם פתרון קל. ככזה הוא מכוון את תודעת המשתמשים בו לעיסוקים אחרים עד הגיעם לנקודת השבר. לטעמי, לפחות נושאי בריאות, סיעוד, הזנה, בניין, חקלאות, תובלה ושינוע ותשתיות - קודמים בעדיפותם ורגישותם לניקיון באשר נדרשים מהעוסקים בהם ידע וניסיון קודמים, רמת ביצוע ואמינות אישית לצד הכשרה והכנה (שפה, למשל) על-מנת שיוכלו להשתלב במשק. אם יוצאים מתוך הנחה שגם בתחומי ההי-טק והפַרה-הי טק עשוי להידרש תגבור, מה שנותר לעבודות הניקיון איננו מבשר טובות לענף.
דומני שעל ישראל לשנות את גישתה לנושא יבוא עובדים זרים ולעבור לחשיבה לאומית מאורגנת ולתכנון לטווח ארוך. בלעדי אלה יתנהל תחום זה כאנדרלמוסיה של צרכים, כוחות שוק וכוחות פוליטיים, שיאבקו בחריפות על חלקם בעוגה ורק יסבכו וייקרו עובדים אלה. ככל שההיצע יהיה קטן יותר מול הביקוש התופח, תהיה הלחימה קשה ומרה יותר.
סביר שהנטייה לבריחה מ"עבודת כפיים" תהיה גם כאן פונקציה של אותם שלושה משתנים שקובעים את הנורמות השכיחות גם כיום: שכר, כבוד ומעמד, תנאי-עבודה; הכדור בידי המעסיקים. הממשלה יכולה לסייע בידם, למשל, באמצעות תחרות, כלומר הפעלה מוגבלת של חברות בניה זרות (בעיקר סיניות) לצד המקומיות שאינן מגלות יוזמה ברוכה. כמו-כן, נדרש חינוך מחדש של הציבור לכבודו של יגיע הכפיים, בין היתר ע"י מניעת תמיכה סוציאלית מאנשים כשרים לעבודה שמתנזרים ממנה במכוון. עדיף סיבסוד ממשלתי חלקי למעסיקים לעידוד עובדים להשתלב בעבודה, לצד שיפור השיטות, האמצעים והתנאים בחברות המקומיות במקום תשלומי העברה.
המציאות של מחסור בידיים עובדות אינה גזירה משמיים אלא תולדה של מדיניות וחינוך אזרחי קלוקלים במשך שנים, שהרגילו את הציבור לתלות רבה מדי "בטובות" מצד המערכות הממשלתיות.3 לכן, כספים המושקעים בהמשך טיפוח הגישה השלילית הם בפשטות בזבוז כספי ציבור. את תנאי העבודה במשק חובה לחזק ולשדרג באמצעות תנאי פרישה משופרים וגיל פרישה הלוקח בחשבון את אופי העבודה, הוותק והשחיקה הטבעית בה; הוא הדין לגבי פרישה הנובעת מפגיעה בריאותית. כלל זהב שיש להנהיג במשק הוא יצירת קשר הכרחי בין עבודה קבועה וותק, לבין הסיוע שיקבל מועסק מהמדינה או מקרנות סיוע ענפיות יעודיות בתמיכה וגיבוי המדינה, כאשר שכר המינימום המדורג בענף, נמוך יחסית לשכר הממוצע במשק בכלל ובענף בפרט. דומני שישראל כדרכה, מעולם לא עשתה "שעורי-בית" מקיפים ולא הגדירה מדיניות לאומית כוללת לתחומים הנ"ל, במיוחד בתחום עבודות הכפיים. הגיעה העת לתקן את המעוות ולא להמשיך בדרך השטחית והמזיקה הקיימת.
מלבד הנושאים הסוציאליים האישיים הנוגעים לכל עובד, חייבים לקחת בחשבון שהעסקת עובדים זרים נוגעת גם למעסיקיהם. קיים מתאם גבוה בין עובדי ניקיון, סיעוד ומשק-בית לבין פרופיל מעסיקיהם. אלה הן לרוב משפחות פרטיות מהמעמד הבינוני והגיל השלישי שיכולותיהן הכלכליות בינוניות ומטה. בחלק לא קטן מהמקרים, האזרחים להם מיועד הסיוע הם אנשים מבוגרים שהתחילו את הקריירה התעסוקתית שלהם כשפרופיל רמת החיים, השכר והתנאים הסוציאליים במדינה היה ירוד בהרבה מזה הקיים או צפוי בעתיד הקרוב. הדרישה מאזרחים בני הגיל השלישי (גימלאים, בעיקר) לממן עובדים זרים חיוניים להם, מבלי להתחשב בנתח העלות של מימון זה מהכנסתם, היא התעללות בקשישים או עונש לבני משפחותיהם שהם בעלי מצפון. אסור להכניס למשק הסדרי העסקת עובדים זרים שרק יקשו ויכבידו עוד יותר על המצב הקיים והקשה בלאו הכי.
|
