כאשר הכלכלה העולמית מתחממת ומנסה לשים מאחוריה את הקורונה, החל קרב על הצעירים והמוכשרים. עם ויזות מהירות והבטחות למגורי קבע, רבות מן המדינות העשירות שולחות מסר למהגרים מוכשרים בכל העולם: דרושה עזרה, עכשיו. פקידים בגרמניה אומרים שהיא זקוקה ל-400,000 מהגרים בשנה כדי למלא את המשרות הפנויות. קנדה מתכוונת להעניק 1.2 מיליון אישורים לישיבת קבע עד 2023. ישראל מייבאת עובדי סיעוד מנפאל. ממשלת אוסטרליה מתכוונת להכפיל בשנה הבאה את מספר האשרות למהגרים.
העולם מחפש עובדי כפיים ובעלי תואר דוקטור, מתאר ניו-יורק טיימס, במטרה להתגבר על המכשולים בדרך להבראה הכלכלית מהקורונה. המגיפה גרמה לרבים לפרוש, להתפטר או סתם להישאר מחוץ למעגל העבודה – אבל השלכותיה עמוקות עוד יותר. מאחר שרבים כל כך נאלצו להישאר במקומותיהם, הופר האיזון הדמוגרפי: מדינות עשירות מזדקנות במהירות ומייצרות מעט מדי עובדים, בעוד מדינות עם עודף צעירות מתקשות לספק להם עבודה.
גישות חדשות לחוסר ההתאמה הזה עשויות להשפיע על הדיון העולמי בנושא ההגירה. ממשלות אירופה עודן חלוקות בשאלת הטיפול בגל חדש של מבקשי מקלט. מדיניות ההגירה האמריקנית תקועה, תוך התמקדות בגבול מקסיקו, שם מספר המסתננים העצורים הגיע לשיא. ועדיין, מדינות מפותחות רבות יוצרות תוכניות נדיבות יותר ויעילות יותר כדי להביא זרים ולסייע להם להפוך לחלק קבוע מהן.
המגיפה הובילה לכמה שינויים משמעותיים בתנועתיות העולמית. היא האטה את הגירת העבודה. היא הגבירה את התחרות על "הנוודים הדיגיטליים" כאשר 30 מדינות – ובהן ברבדוס, קרואטיה ואיחוד האמירויות – יוצרות תוכניות למשוך עובדי דיגיטל. והיא הובילה להקלה כללית בחוקי העבודה לזרים שכבר עברו למדינות אחרות. מדינות רבות – כולל בלגיה, פינלנד ויוון – העניקו זכויות עבודה לזרים שהגיעו כסטודנטים או בוויזות אחרות. ניו-זילנד האריכה ללא מגבלה את ויזות העבודה. גרמניה האיצה את תהליך ההכרה בזרים בעלי כישורים מקצועיים. יפן המזדקנת והשמרנית מאפשרת לעובדים זרים להחליף מקומות עבודה בלא לאבד את מעמדם. צעדים אלו מרמזים על יאוש בתחום התעסוקה. דאגות הומניטריות משתלבות בחוסר ודאות מינהלי: כיצד ייאכפו חוקי ההגירה במגיפה של פעם במאה? כיצד יוכלו חברות ומעסיקים לשרוד?
כאשר הוסרו מגבלות הקורונה, לפחות אנשים היה אכפת מהירידה בשיעור ההגירה – ואז הגיע המחסור בעובדים. קצבים, נהגים, מכונאים, אחיות, עובדי מסעדות – בכל רחבי העולם המפותח אין די עובדים. בבריטניה שאחרי הברקזיט, 70% מן העסקים התקשו בחודש יוני לשכור עובדים חדשים. באוסטרליה פרסמו המכרות אזהרות רווח בשל המחסור בעובדים ויש 100,000 משרות פניות בענף האירוח. בארה"ב, כאשר בני דור ה"בייבי בומרס" פורשים בקצב שיא, גוברות הקריאות להקלה במדיניות ההגירה.
סכנה לבריחת מוחות במדינות העניות
במדינות המפותחות ננקטים צעדים שונים בתחום ההגירה, ממשיך הטיימס: הורדת הדרישות למתן ויזות לעובדים בעלי כישורים, דיגיטציה של הוויזות כדי להפחית את הניירת, העלאת השכר כדי למנוע ניצול לרעה והבטחת מסלול למעמד קבע לעובדים הנחוצים ביותר. "הנוודים הדיגיטליים" יכולים להישאר בפורטוגל כרצונם. קנדה, בה שיעור הילודה יורד חמש שנים ברציפות, הקלה את דרישות השפה כתנאי למגורי קבע ומאפשרת ל-20,000 עובדי בריאות לקבל תושבות. ניו-זילנד תעניק תושבות קבע ל-165,000 בעלי ויזות זמניות. יפן בוחנת הענקת מגורי קבע לבעלי ויזות לחמש שנים ומתן אפשרות לצרף את משפחותיהם.
מבחינת המדינות מהן מגיעים המהגרים, עובר הטיימס לצד השני של המטבע, מדובר בסכנה של בריחת מוחות – לצד פתיחת שער לצעירים ולמתוסכלים. גרמניה, למשל, משוועת להם בשל מחסור גובר והולך בידיים עובדות, כאשר הצעירים מעדיפים ללמוד במקום לעבוד. עד סוף העשור תאבד גרמניה 3.2 מיליון עובדים, ובתוך 15 שנה – 5 מיליון. המהגרים הפכו לברירת המחדל: לפני שלוש שנים חיו בה 1.8 מיליון בעלי רקע של פליטים, והיא מנסה לשפר את הקליטה שלהם ושל עובדים מיומנים.
אבל למרות שחלק מן העובדים וחלק מן המקומות יוצאים נשכרים מן ההגירה, כלכלנים ודמוגרפים טוענים שהמחסור בשוק העבודה יעמיק ויתארך, שכן המגיפה מגלה כמה נחוץ כדי להתמודד עם הפערים העולמיים בתעסוקה ובהתפתחות. שאלה אחת מרחפת מעל: מה יקרה אם לא יהיו מספיק עובדים בעלי כישורים שירצו להגר? נכון לעכשיו התשובה היא, שאם רוצים למשוך עובדים, חייבים להעניק להם תנאים אטרקטיביים.
