אני הייתי בת יחידה, וכשהגעתי לגיל 7 בשנות ה-50, אבי לקח אותי לבית היתומים שהיה ברמת גן העיר בה גדלתי ואני, אחרי שבחרתי, הבאתי שקיות של בגדים וכן צעצועים שכבר "היו גדולים עלי". שמחתי שאני יכולה לתת.
אבי היה אדם שהגיע מבית של הורים קשי יום שהתמודדו כל יום עם הישרדות. לא כזו שאנו רואים בטלוויזיה. כשהגיע לתיכון, נאלץ לוותר על הלימודים כדי לעזור בבית בפרנסה. מהסיפורים ששמעתי מסבתי וסבי היקים שעזבו הכל בגרמניה הגיעו ל"לבנט", לפלשתינה, בשנת 1934 לא היה להם קל, בעיקר עם המנטליות כאן. משה אבי, היה עובד במכולת במשלוחים ובערב למד. גם מהמעט שהרוויח עבור המשפחה היה תורם מדי חודש למשפחה שמצבה היה קשה אף יותר. אנונימית.
הוא בעיקר התמקד בלימוד אנגלית ואז התגייס בזמן מלחמת העולם השנייה ושרת בצי הבריטי 4 שנים. במהלך אותם שנים היה בכרתים, במלחמה נגד צוללות הנאצים, היה בלוב, במצרים, ואז חזר לארץ והתמחה במקצוע שלא היה מוכר בארץ. הפך להיות INSURANCE BROKER. בעיני היה לפיד של עוצמה, נחישות והתמדה. ואכן הוא הצליח לדאוג לכיסוי ביטוחי מלא ומסובך עבור חברות ענק כמו מפעלי ים המלח, מספנות ישראל, אפילו שדות הנפט שלנו בסיני עד שהוחזרו למצרים. המקצוע לא היה אפילו מוכר בארץ. כמובן שגם שרת במילואים עד גיל מאוחר מאד.
אני נישאתי לאדם יקר, מיכה שמו. נתינה לאחרים הייתה תמיד נר לרגלנו ושנינו, בעלי ואנכי, עד היום מתנדבים בכל מיני מסגרות: "ידיד לחינוך", עזרה למבוגרים שמתקשים בכל מיני מטלות בחיי היום יום ותמיכה נפשית.
לכל מקום אליו הגעתי, הצעתי עזרה, אם בלימודים, ואם בהתמודדות עם קושי רגשי (לילדים) וגם ילדינו, שראו ושמעו בבית, נושאים את הלפיד הזה. אפילו כלתי הבריטית מלמדת זאת את הילדים - נכדינו שעכשיו גרים בארה"ב. היא, שאפילו אינה מבני עמנו, תורמת לקהילה, לבית הספר של הילדים, לא משנה אם תצטרך לשם כך לעבוד בלילה כדי שכל מה שהכינה יגיע בבוקר המיועד.
החוט המקשר בין כל הדורות (4 במספר) הוא החוט שגם מביא לכל מי שזקוק לעזרה ולו שביב בלבד של אושר. הנתינה והפנים המחויכות של מקבלי העזרה/תמיכה הם אלה שמניעים אותי בחיים. ממרום גילי ונסיוני אני גם מרגישה שהנתינה שלי מביאה לקרבתי אנשים שגם הם יכולים לתרום לי. למשל, כאישה צעירה בעלת קריירה עם ילדים קטנים, הייתי זקוקה למטפלת. הגיעה לפיתחי אישה מתוניס בעלת משפחה של 7 ילדים. היא לימדה אותי לבשל כי זה תחום חלש יחסית אצלי, לימדה אותי כל מיני טיפים על כלכלת בית, וכיצד להצליח להתארגן בבית בזמן קצר וקצוב. היא הייתה אישה שהשיאו אותה בגיל 16 וילדיה כולם בעלי יראת כבוד לכל אדם, מנטשים ממש. כל אחד מילדיה בכוחות עצמו בלבד היה בעל תואר באוניברסיטה ולעיתים שניים. בעיני האישה שלא ידעה קרוא וכתוב לימדה אותי יותר מהפרופסור היהיר הקנדי שבכיתתו למדתי במחלקה לספרות אנגלית ואמריקנית באוניברסיטת ת"א.
מהימים האחרונים - במקצועי אני מספרת סיפורים ותיקה ולעיתים, כשמסתייע, אני משתלבת בין מספרי סיפורים ותיקים אחרים בערב כזה או אחר. המנחה קובע את נושא הערב, והנה מצאתי את עצמי מתלבטת מאוד לגבי הנושא. האם אבחר בסיפור אישי שלי או בסיפור אחר, שמותאם לנושא הערב. אחרי שיחה קצרה עם אחת המשתתפות, היה ברור לי שעלי לבחור בסיפור שאינו שלי, והנה זימן לי הקב"ה סיפור מכונן על אישה חזקה במיוחד שעשתה רבות למען המדינה. ורצה הגורל שאני מכירה את נכדתה והיא אפילו שמחה על כך שהסיפור יופץ. עכשיו אני יכולה לזקק את הסיפור האמיתי שהוא גדול ובעל תעצומה לכדי סיפור של 10 דקות. אהבת האדם והנתינה מחזירה אלי מתנות כאלה.
אני ערב נסיעה לארה"ב לנכדינו שם. מסע לא פשוט אבל מה לא עושים למען הנכדים? משך שנים אני מספרת להם סיפורים. הם לא דוברי עברית. שפת אימי היא אנגלית וזה כמובן נוח בתקשורת איתם. הם נולדו כאן אבל הקורונה גרמה לנו לריחוק כלשהו והם גדלו. התאומות שלי הן בנות כמעט 12 ואחיהן בן 10.5 ולא ידעתי איזו מתנה אביא להם כשביקרנו בחודש מאי שם. תרגמתי סיפורים המותאמים לגילם ולהפתעתי הם ישבו מוקסמים מכל סיפור. והנה בערב הרביעי אמרו לי: "סבתא עכשיו תורנו". "מה כוונתכם", שאלתי? ובכן אנו מקשיבים לפודקסטים של סיפורי עמים מידי ערב כבר יותר משנה. ומאותו ערב עד שנסענו הביתה הם סיפרו לי סיפורים ולמדו אותם בעל פה ממש כפי שאני עושה. זכיתי והתרגשתי עד דמעות מהמתנה. רעיון מקורי שלהם.
