עליית יצחק וגיטל דינוביץ לארץ ישראל

בעקבות הפוגרום באודסה ב-1905 ובו נהרגו כמה מאות יהודים, נפצעו רבים ומאות בתי יהודים, דירות וחנויות בעיר ניזוקו, החליט הזוג לעלות לארץ ישראל. בעלה של גיטה יצחק יעקב דינוביץ עלה לפניה לירושלים, בחנוכה תרס"ז (1906). כאן בארץ כבר התגוררה אחותו של יצחק יעקב שרה רייכמן שניהלה חנות לניר וכלי כתיבה בעיר העתיקה. גיטל נותרה עוד כמה חודשים באודסה וניהלה לבדה את הבית ואת בית המסחר, וכעבור מספר חודשים ב-1906 עלתה לארץ עם חמותה וילדיה והצטרפה אל בעלה. הזוג וילדיהם התיישב בעיר העתיקה ופתח ב"רחוב היהודים" ליד בית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה בירושלים חנות סיטונאית למזון ולכלי בית שכונתה בשם "בית מסחר דינוביץ". יצחק יעקב ניהל את הקשרים עם חברות מחוץ לארץ, וגיטל ניהלה את המכירות בחנות הירושלמית וכנראה הצטיינה ביכולת אירגונית וחוש עסקי מפותח. חוקרת ירושלים תמר הירדני מספרת, כי החנות שגשגה ונמכרו בה מוצרי מזון שלא נראו בירושלים עד כה ובהם, דגים מלוחים כבושים ומעושנים, גריסים ועוד, וכן כלי בית ומוצרים מודרניים שמשכו לחנות קונים רבים מכל מגזרי אוכלוסיית העיר ואף מחוצה לה. גם אריזות ועטיפות המוצרים היו מיוחדות וחדשניות. על האריזות היה הלוגו של החנות. לצד החנות הפעיל הזוג דינוביץ מחסן סיטונאי שסיפק מוצרים וסחורה לחנויות מכולת, בתי מלון, מוסדות ועוד. כידוע רבים מתושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה חיו בעוני ובדלות. מספרים כי ביתם של הזוג יצחק וגיטל דינוביץ היה פתוח למבקשי עזרה וכי הם הרבו לעסוק בגמילות חסדים ובסיוע לנזקקים.

מנעו גרושם למצרים

במלחמת העולם הראשונה, נגזרה על יצחק וגיטל דינוביץ גזירת גירוש מן הארץ למצריים בשל נתינותם הרוסית. גיטל שיחדה אי-אלו פקידים עות'מאניים בכסף רב והצליחה ברגע האחרון למנוע את רוע הגזירה. השניים קיבלו אישור זכאות לאזרחות עות'מאנית. תמר הירדני מספרת במחקרה-מאמרה כי בתקופת מלחמת העולם הראשונה נדרש יצחק יעקב דינוביץ בשל היותו נתין טורקי להתגייס לצבא. לא עזרו הניסיונות לשחררו מהשירות באמצעות כופר ובצר לו הוא נאלץ לברוח ולהסתתר עד סוף המלחמה בפתח תקוה כשהוא מותיר את אשתו וילדיו בירושלים. לאחר סיום המלחמה שב יצחק יעקב לביתו בירושלים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה צומצמה פעילות חנותם של יצחק יעקב וגיטל דינוביץ, ולמעשה כמעט נסגרה וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה וסגירת שערי אירופה. תלאות המלחמה כנראה קירבו את קיצו של יצחק יעקב. הוא סבל ממחלות שונות וב-1919 נפטר בגיל צעיר (48) ונקבר בירושלים. רעייתו גיטל המשיכה לנהל את החנות תוך גילוי חוסן נפשי, התמדה ונחישות. החנות חזרה לשגשג ונקראה מעתה בפי כל חנות-בית מסחר גיטל דינוביץ.

סייעה ל"הגנה" בירושלים

במאורעות תרפ"א 1921 וגם במאורעות 1939-1936 שימשה החנות וביתה של גיטל דינוביץ ובני משפחתה בעיר העתיקה מקום התכנסות ומסתור עבור לוחמי ומגיני ההגנה והרובע. מספרים כי בין הסחורות הוסתר סליק של נשק ותחמושת. בחנות פעל מכשיר טלפון, אולי היחיד ברובע היהודי, והוא שימש את מפקדת ההגנה ברובע. מספרו אגב כפי שמופיע בעיתונות דאז: 238. עם גבור המאורעות והתקפות ברובע היהודי, נפתח בשיתוף ילדיה של גיטל, שבגרו והפכו סוחרים בעצמם, סניף של "חנות גיטל דינוביץ" מחוץ לרובע מול נחלת שבעה, אולם גיטל התעקשה לא לסגור את החנות בעיר העתיקה והמשיכה לנהל אותה ולהתגורר בביתה בעיר העתיקה. עם פרוץ מאורעות "המרד הערבי" ב-1936 תושבי הרובע היהודי היו נתונים בסכנת נפשות יום יומית. גיטל, שהייתה כבר לא צעירה, נאלצה לעבור לעיר החדשה והצטרפה אל ילדיה הבוגרים בעלי משפחות שהתגוררו שם. במרס 1939 מתה פתע והיא בת קרוב ל-60 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים. על מצבת קברה נחקק "אשת חייל רבת פעלים".

מ"הטיפוס הישן של בנות ירושלים היקרות"

וכך כותב מדווח עיתון הצפה (5.3.1939) על מותה: "השבוע מתה בירושלים באופן פתאומי הגב' גיטל דינוביץ מהטיפוס הישן של בנות ירושלים היקרות. בעלה המנוח ר' יצחק יעקב דינוביץ ז"ל בא לירושלים מאודסה לפני שלושים וחמש שנים ויסד בית מסחר סיטוני למכולת ברחוב היהודים בעיר העתיקה. אחרי מותו בדמי ימיו המשיכה אשתו לנהל בעצמה את העסק. עד לפי שנים אחדות היה עוד קיים בעיר העתיקה ובזמן אחרון עבר אל מחוץ לעיר. המנוחה הייתה אשת חייל במלא המובן, טיפלה בעסק וגם גידלה את בניה לתורה ודרך ארץ ופיזרה מהונה גם לצדקה למוסדות ויחידים. חתניה הם הד"ר ישראל בן זאב ומר מיכאל ימיני. מותה המוקדם בגיל של חמישים ושמונה היא אבידה קשה למשפחתה הכבודה, לבית המסחר ולידידיה".

"מבטה, מבט נבון וחודר ועיניה עיני תכלת וחמות"

רחל ינאית בן צבי, לימים אשת נשיא המדינה השני, שהכירה את גיטל דינוביץ וביקרה בחנותה, כותבת על גיטל ב"דבר הפועלת" (30.1.1940) "זוכרת אני את מבטה, מבט נבון וחודר ועיניה עיני תכלת חמות... החנות הייתה צרה ונמוכה, בית מסחר סיטוני הראשון שבעיר העתיקה. שקים, חביות ותיבות למינהן (מונחים בה א.א) ועל כל המלאכה מנצחת אישה עודנה צעירה כבת שלושים והיא אם לשישה (עשרה ילדה). מקרוב התאלמנה והיא גם האם וגם האב. עליה עול המסחר והקיום ועליה דאגת החינוך של הבנים והבנות. החנות תמיד מלאה אך לא רק קונים מלאה, לא רק מסחר, לא מקח וממכר בלבד. כאן גם ענייני ציבור נחתכים, ענייני הלוואות וגמילות חסדים, ערבויות וסידורי משפחות אף הכנסת כלות עניות..." ממה שהבנתי מארכיונים ישנים לגיטל נולדו 10 ילדים, ארבעה מתו ונותרו שישה - שלוש בנות ושלושה בנים.