בדצמבר שנת 1947 כתב המשורר נתן אלתרמן את המילים האלמותיות של שירו "מגש הכסף". וכך כתב: והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת / תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, / ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת, / לקבל את הנס האחד, אין שני. // - - - אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם / ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים, / יענו לה: אנחנו מגש הכסף, / שעליו לך ניתנה מדינת היהודים. // כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל / והשאר יסופר בתולדות ישראל.
אדוני יושב-ראש הכנסת, בני משפחתי האהובים, חברים יקרים שלי, עם ישראל, אני ניצבת כאן היום בפניכם מאוד מאוד מתרגשת, אבל בוחרת, בשונה מהנוהג של נאומי בכורה, שלא לספר על תחנות בחיי, אלא לדבר על האומה שלי - לספר עלינו, על כולנו. לדבר על מגש הכסף.
מאז נכתב שירו של אלתרמן, אנחנו מספרים ויוצרים את הסיפור הישראלי מדי יום. תולדות ישראל הן סיפור ציוני ודמוקרטי, ששזור בצחוק ודמע, בנייה והתחדשות; סיפור שנצרב בדם וכאב; סיפור הרקום כאבני פז מחלקי הארץ הזו. שורשינו, שהביאנו לכאן ממזרח וממערב, הם היוצרים את הרקמה האנושית המיוחדת כל כך של החברה הישראלית. מדינת ישראל שלנו, אותו נס גלוי שניתן לנו על מגש הכסף, הלכה והתעצבה לאורך השנים, אך במקום שנהפוך לרקמה אנושית אחת חיה, מה שהלך וחלחל בנו לאורך הדרך הוא המפלג והשונה. דתיים וחילוניים; תושבי הערים אל מול תושבי הפריפריה; מזרחים ואשכנזים; יהודים, דרוזים וערבים; השד העדתי, ומונחים כמו ישראל הראשונה וישראל השנייה. כן. הורגלנו, לצערי, להתאחד ברגעי כאב. כולנו מכירים ויודעים היטב את החוזה הלא-חתום הקיים בינינו, שאם חלילה יקרה משהו למישהו מאיתנו ולא משנה איפה בעולם, יקום אחיו ויגן עליו. המשפט הידוע של יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", הפך לנכס צאן ברזל. בבתי הקברות מוטלים מתינו, ושם אין הבדל ואין שוני, שם כולם שווים. ואנחנו החיים, הופכים באותם רגעי כאב לעם אחד.
כחלק מעיצוב התהליך של חיבור כל חלקי הפאזל והפיכתם לרקמה אנושית אחת, הרקומה באותן אבני פז, מוטל לפנינו האתגר לחיים משותפים. קבלת האחר והשונה, ללא הבדל דת, גזע, מוצא ומין. בשנת תשפ"ב, שנת ה-74 לקיומו של הנס הגלוי שעליו כתב אלתרמן בשירו, בשלה השעה להנכיח את המשפט: טוב לחיות בעד ארצנו. התנועה הציונית, שחלמה את הנס הגלוי שאותו אנחנו כולנו מקיימים כל יום, היא שהביאה אותנו לכאן, אל אדמת הארץ הזו. אך ציונות של ראשית המאה ה-20 אינה מובנת מאליה במאה ה-21. מחובתנו כולנו להפוך בשאלה: מהי ציונות כיום, מהי הישראליות המתהווה, ואיך מוסיפים לצעוד בשביל המחבר שואה, זיכרון ותקומה, מותירים את הגלות הרחק מאחור, פותחים פרק חדש בסיפור שלנו, בסיפור של תולדות ישראל. את התשובות שנמצא, המחוברות לעבר, מקיימות את ההווה ונושאות עיניים אל עבר העתיד, יש להנחיל בלבבות של ילדינו. לחנך לציונות את בני הנוער, הלוא הם דור העתיד.
השאלות האלה - אני אספר לכם - באופן אישי, מעסיקות אותי, והן שמעצבות את אישיותי ואת החינוך שאני מנחילה לשלושת ילדיי, מנחילה לדורות הבאים. ואולי, אולי הן גם הסיבה המרכזית שבגינה ביקשתי להגיע לכאן. את אחת התשובות לשאלות האלה קיבלתי היום בביקור שקיימתי ביד ושם. אחרי הביקור בהיכל השמות. במקום שבו ניבטו אליי תמונותיהם של בני עמי, במקום שבו סביב נמצאים קלסרים על גבי קלסרים שמנציחים עדויות על כחמישה מיליון נספים - מאותו היכל צעדתי אל מחוץ למוזאון. ואני אספר לכם, ואני בטוחה שזה היה בכוונת מכוון: כמו מתוך התופת נפתח האופק אל עבר הרי ירושלים. ואני ידעתי, ידעתי שמכאן מחויבים אנחנו להוסיף ולצעוד קדימה, כי ארץ אינה ניכרת רק במעשיה אלא במה שהיא מוכנה לשאת - כך כתב יהודי ממוצא גרמני רגע לפני שנרצח בשואה. זו הייתה צוואתו, וזו צוואתם: עלינו כולנו להוסיף ולצעוד קדימה, מתוך עוצמה, מתוך ביטחון, אל עבר הסיפור הישראלי שיצרנו ואנחנו יוצרים ביחד.
