"רכבת המשימות" האישית נמצאת בתנועה מתמדת ולא עוצרת לרגע. אנחנו חשים שאם נזדרז עוד קצת, אזי אחר כך, כשנשיג את יעדינו, יהיו חיינו רגועים ושלווים. אנחנו חיים באשליה שהלחץ הוא זמני, שעוד מעט, עוד קצת, הוא יסתיים, ואנו נגיע אל השקט הנכסף, אל המנוחה והנחלה. חשוב שנזכור, החיים אינם דף משימות.
צלם שינציח את התמונה האנושית מן הצד ישקף לנו תמונה שבה נראה אנשים עצבנים ולחוצים, המרוכזים לגמרי במשימתם הבאה ומפספסים את העולם המדהים שמסביבם. כשאנחנו מכוונים, כל כולנו, פיזית ורגשית למשימה, אנחנו שוכחים להביט סביב. איננו רואים את הזולת. אנחנו מתנתקים מאחרים ומנוכרים לעצמנו ולהם. יפי העולם הופך שקוף בעינינו, לא נבחין במצוקה רגשית של אנשים סביבנו, וכן הלאה. המכוונות שלנו לעמוד בלחץ המשימות והמטלות מונעת מאתנו ליהנות מחיינו בהווה ולממש אותם במלואם. מרביתנו חיים בתחושה שהתקופה הנוכחית מהווה את יומן חיינו בעוד הסרט האמתי עדיין לא התחיל.
בואו ונניח את הדברים על השולחן. "הסרט" (המטאפורי) התחיל מזמן, ולא זו בלבד, אלא שלעתים הוא אפילו מסתיים בחטף. האופטימיים שבינינו יגידו שכרגע אנחנו נמצאים באמצע הסרט הזה, ואם לא נתחיל ממש עכשיו להתרווח בחיינו ולחוות אותם במלואם - זה לא יקרה לעולם.
המדינאי וויליאם פן, מייסדה של המושבה האמריקנית פנסילבניה, אמר: "זמן הוא מה שאנחנו רוצים יותר מכל, אך הוא גם הדבר שבו אנחנו משתמשים באופן הכי גרוע".
ההתפכחות הכואבת מגיעה, לרוב, בשעת משבר, בעת צרה אישית או בריאותית. למרבה הצער, אנשים מתעוררים מאשליית "זמן היומן" רק כאשר הם חווים טראומה קשה כגון מחלה או אסון. או אז הם מבינים שאין כל טעם במרוץ העכברים המטורף של החיים, שאינו תורם כהוא זה להצלחה.
עניין אמיתי
זאת ועוד, אנשים הנחפזים לרוץ ממטלה אחת לרעותה אינם יכולים להעמיק ולהקדיש כיאות זמן ומחשבה לנושא אחד, וסופו שייעשה שלא ביסודיות. יתרה מזאת, לעתים ייאלצו לחזור לאותו פרויקט משום שלא הושלם כראוי ובדרך זו יבזבזו זמן יקר לחינם. ביצוע משימות ברמה שטחית ובלתי מקצועית פוגע באמינות המקצועית של האדם, ביושרה ובדימוי שלו בחברה, כמו גם בדימוי העצמי שלו. במקרה זה נכונה האמרה: "תפסת מרובה לא תפסת". כאשר בוחנים את איכות עבודתך, אין זה רלוונטי בכמה מטלות עסקת בו זמנית, אלא עד כמה עבודתך היא מקצועית ויסודית. לכן, כדאי שתשקיע בה את מרב הזמן והאנרגיה, ללא לחץ.
אם נשכיל לעצור את המרוץ מפעם לפעם, ונאט את קצב חיינו, נשפר ללא היכר את ביצועינו במישורים השונים. גם מערכות היחסים שלנו ישתפרו ללא היכר. הקשר האישי ייעשה מתוך רוגע ועניין אמיתי בזולת.
המונח מערכות יחסים כולל בתוכו גם את יחסינו עם האנשים הקרובים אלינו ביותר. בדרך כלל, הם הראשונים המשלמים את מחיר מרוץ חיינו המטורף. אבל דווקא הם, יותר מכולם, ראויים לקבל את מלוא תשומת לבנו והשקעתנו הרגשית. הורים רבים מגלים, בשלב מאוחר מדי בחייהם, שהחמיצו קשר עמוק עם ילדיהם, אבל בגילם המבוגר כבר יש קושי להשלים את החסר.
לאדם רגוע, המשדר נינוחות ושליטה, יש רוב הסיכויים להגיע לעמדות בכירות ולהצלחות מקצועיות ואישיות בחיים. הוא משדר ביטחון בעצמו ובתהליכים שהוא מופקד עליהם. תהליך השחיקה והעייפות הפיזית והנפשית שלו יהיה איטי, בריאותו תהיה משופרת ואיכות חייו טובה.
הזמן, עבור מרבית האנשים, הוא המשאב היקר מכל. כולנו מנסים לדחוס לתוכו כמה שיותר פעילויות ומטלות, מחויבויות ובילויים, עבודה ועוד כהנה וכהנה. אנחנו מתייסרים במחשבות על כך שלא הספקנו כל מה שביקשנו לעשות מפאת חוסר הזמן. מתרגזים כאשר אנו תקועים בפקק, או עומדים בתור בבנק, מתעכבים אצל הרופא, במשרד ממשלתי, וכן הלאה. כמה אנרגיות וכעסים אנחנו משקיעים במרוץ אחר הזמן האבוד. המרוץ הבלתי פוסק אחר זמן החיים סוחט אותנו פיזית ורגשית.
תמיכה והקשבה
חשוב שנדע: אם נמהר, אין כל ערובה שנצליח יותר בחיינו. להפך. כבר אמרו חכמינו: "החיפזון הוא מהשטן". נסו לדמיין כמה תאונות היו יכולות להימנע וכמה חיים היו יכולים להינצל לו מיהרנו פחות בכביש.
החיים מתנהלים על-פי חוקים משלהם, חוקי היקום. יש להם קצב וריתמוס רגוע ושליו, כפי שכדור-הארץ מתנועע בקצב קבוע, מונוטוני ואחיד. אני מציעה שננסה להתאים את קצב חיינו לקצב היקום:
· נפסיק למהר ונפעל בנינוחות. בדרך זו נטעה פחות, ואז לא נצטרך לבזבז זמן בתיקון.
· ננהג ביתר זהירות, ואז לא נצטרך לעצור את חיינו בגלל תאונה.
· נלמד להקשיב איש לרעהו, והחברה שאנו חיים בה תהיה פחות אלימה ומתוחה.
· ניהנה מכל רגע בחיים, ונחווה אותם בתענוג. וזאת, מבלי שתלווה אותנו תדיר תחושת הלחץ להספיק למטלה הבאה.
· נלמד להקשיב לחבר הזקוק להקשבה. אל לנו לחשוב על כך, בשום אופן, כעל בזבוז זמן, גם אם לפנינו אלף מטלות לבצע. ברגע שנקדיש לאדם את מלוא תשומת לבנו כשהוא זקוק לכך, הוא יחזיר לנו באותה מטבע כשאנחנו נזדקק לאמפתיה, תמיכה והקשבה.
האנשים התועלתניים, העושים רק את הדברים התכליתיים והמעשיים, ישלמו על כך בדרך זו או אחרת. בסופו של דבר, הכל בחיים מתאזן, ועל האדם לתת דין וחשבון על מעשיו ועל התנהלות חייו. ב"קופה של החיים" משלמים בסוף על הכל, וכל מה שנעשה, יחזור אלינו. אם נעניק לאנשים מעצמנו, הם והיקום יחזירו לנו, בגדול. זוהי החוקיות שביקום. נתינה גוררת נתינה ולהפך.
נשימה עמוקה
חשוב באותה מידה ואף יותר שנקדיש זמן לעצמנו. לחופשה, להתרעננות, למחשבה, להתבודדות. זמן איכות עם עצמנו יעניק לנו אנרגיות מחודשות לחוות את החיים ביתר עוצמה ותענוג.
ג'ון וונאמייקר, היזם האמריקני, אמר פעם: "אם לא תפנה לעצמך זמן למנוחה, בשלב מסוים תיאלץ לפנות זמן למחלה".
בואו נחליט, ברגע זה, שאין צורך להמתין למחר כדי להתחיל חיים חדשים. נתחיל את התהליך כעת. אדם חכם אמר פעם "אם תתמיד ללכת באותה דרך, סביר להניח שתגיע לאותו מקום". נעצור, נעצום את עינינו, ננשום נשימה עמוקה ונתחיל עכשיו בחיינו החדשים. נתחיל ללכת לאט יותר...
