המשבר העובר על התנועה הלאומית הפלשתינית בשנים האחרונות הגיע לממדים חסרי תקדים. אותותיו ניכרים מאוד בשנה האחרונה במישורים הרעיוני, המנהיגותי והארגוני. מחמוד עבאס (אבו מאזן), יו"ר אש"ף ויו"ר הרשות הפלשתינית מאז 2005, סובל מאובדן הלגיטימיות והרלוונטיות שלו. סקרי דעת קהל שנערכו באחרונה בקרב הציבור הפלשתיני מצביעים על רוב של למעלה מ-75% המייחלים להתפטרותו. הביקורת עליו חוצה קווים ומחנות וחודרת עמוק לתנועת פתח, שבראשה הוא עומד. רבים מחבריו מטילים עליו את עיקר האשמה לפילוגים שחלו בתנועה, לחולשתה הרבה ולהתרופפות הקשר בינה לבני הדור הצעיר. גם גילויי השחיתות הרבים בקרבה מעוררים זעם ציבורי נרחב.
הדילמה הנצבת היום בפני כל פלשתיני בעל תודעה פוליטית היא מה הדרך הנכונה לקדם את היעדים הלאומיים, נוכח הכשלון של תהליך אוסלו. האם ניתן להישען על דרך ההתנגדות המזויינת של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כדי להגיע למדינה עצמאית, או שמא נכון להמתין להיווצרות מדינה אחת בין הירדן לים, שרבים מאמינים שבוא תבוא. המאבק המזויין נוסה בעבר, אך לא הוביל ליעד הנכסף.
אפילו חמאס, חרף התהדרותו במעטה של תנועת התנגדות "הכופה" על ישראל את רצונה, לא הצליח ב-14 שנות שלטונו ברצועת עזה לקדם את העניין הפלשתיני, גרם להרס רב וספג זעם ציבורי כבד. בשנים האחרונות חותר חמאס לפיוס עם פתח, מתוך הכרה, כי אין בכוחו של פלג אחד להביא את הפלשתינים לעצמאות מדינית. התקרבות בין הארגונים תהיה כרוכה בפשרות, שחמאס כבר הבהיר שהוא נכון להן, אך בכך אין כדי לשכנע את אבו מאזן.
הימין הישראלי דחק את הפלשתינים
לא כל 16 שנות נשיאותו של אבו מאזן היו בבחינת כשלון. בחלקן הוא ניהל מו"מ כן ורווי אמון הדדי עם ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, עורר תקוה רבה בקרב עמו, והמשיך - חרף דחייתו את הצעות אולמרט - בתיאום הביטחוני, הדק אותו ומנע כל שימוש באלימות. הוא הקים במקביל יחד עם ראש ממשלתו דאז, סלאם פיאד, תשתית מוסדית וכלכלית למדינה שבדרך, אשר בנתה מעמד בינוני שנהנה מביטחון תעסוקתי וכלכלי ותורם עד היום ליציבות הביטחונית ביהודה ושומרון. בגין פעולות אלה זכתה הרשות הפלשתינית בשנת 2012 בהכרת הבנק העולמי בכשרותה לכונן ולהוביל מדינה עצמאית.
אלא שמאז עליתן של ממשלות הימין בישראל בשנת 2009, מתמודד אבו מאזן עם ניסיונות התעלמות ודחיקה ישראלית את העניין הפלשתיני מסדר היום המקומי והבינלאומי. אי-היענותו של אבו מאזן להצעותיו המפליגות של התפרש כחוסר עניין פלשתיני בהסדר שלום. ממשלות אלה לא הסתירו את חוסר עניינן בתהליך מדיני, זלזלו באבו מאזן, והתנאים שהציבו לחידוש המו"מ עוררו חוסר אמון ונדחו על-ידי הפלשתינים. ניסיונו של שר החוץ האמריקני דאז, ג'ון קרי, לקיים סבב מו"מ נוסף בשנים 2014-2013 נועד מראש לכישלון נוכח משבר האמון בין ישראל לפלשתינים, דחיית הפלשתינים הצעות שהניח קרי על השולחן והמתיחות בין הבית הלבן לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו.
"תוכנית המאה" שגיבש ממשל טראמפ, אימצה למעשה את עמדות הימין הישראלי וכוונה לכפות על הפלשתינים מתווה להסדר בידיעה ברורה שלא יוכלו לקבלו. הממשל זעם על הפלשתינים בשל הדחייה ונקט צעדי ענישה - קוצץ מרבית הסיוע האמריקני והממשל אף דחק במדינות ערביות לעשות כן. ממהלומה זו שהנחיתה ארצות הברית, שנחשבה תמיד בעיני הפלשתינים מתווך הוגן חרף נטייתה המוכרת לטובת ישראל, לא מצליח אבו מאזן לקום.
פתח לא יכול להמשיך לבדו
נוכח הבידוד שאליו נקלעה הרשות הפלשתינית, נאלץ אבו מאזן לפנות לצעדי התקרבות לחמאס ולשאר פלגי האופוזיציה. אך משהבין שהוא עשוי להפסיד בבחירות למועצה המחוקקת, שהוא עצמו יזם, הוא החליט לבטלן בטענה שישראל לא מאפשרת עריכת בחירות בירושלים. ביטול הבחירות, שהיו אמורות להוות שיא בתהליך ההתקרבות בין הפלגים הפלשתינים, החריף את הקרע בזירה הפלשתינית, העמיק את הפילוג בשורות פתח ופגע אנושות במעמדו האישי.
חמאס, שהאמין שביטול הבחירות השמיט מידו ניצחון בטוח, יזם מבעוד מועד פרובוקציות סביב מסגד אל-אקצה ושכונת שייח ג'ראח בירושלים כדי לחולל עימות עם ישראל. עימות זה, שהוביל למבצע "שומר החומות", העניק לחמאס תמיכה רחבה והטיל צל כבד על אבו מאזן ופתח. אש"ף איבד למעשה את מעמדו כנציג הבלעדי של העם הפלשתיני. מנגד, חמאס מתחזק מאז בתודעת הצבור כאלטרנטיבה, חרף הסתייגויות רבות ממנו. הקריאה החוזרת ונשנית של חמאס מאז 2017 לפיוס לאומי, מעוררת אמון בקרב הציבור ומציבה את אבו מאזן כחסם הבלעדי בפני הגשמת יעד זה.
במציאות שנוצרה, ספק אם תוכל עוד תנועת פתח לבדה להוביל את אש"ף. היא תידרש להתמודד עם דרישת חמאס וארגוני אופוזיציה אחרים להיות חלק מההנהגה הרשמית של העם הפלשתיני ולהתפשר עימם. נכון לעכשיו, אבו מאזן הוא העומד בפרץ ומתנה כל מהלך כזה בקבלת ההתחייבויות שאש"ף נטל על עצמו וכן בהפסקת המאבק המזויין ובהכפפת הנשק תחת רשות אחת. אולם, ספק רב אם יש בין הדמויות שיבואו אחריו מתוך תנועת פתח מי שיזכה בלגיטימציה להציב דרישה מעין זו.
יוזכר, שגם בעיני חמאס וארגוני אופוזיציה אחרים, אבו מאזן נהנה ממעמד של נשיא לגיטימי, שנבחר על בסיס המדיניות שאותה הציג במערכת הבחירות ואותה הוא מוביל מאז. מכוח בחירה זו הוא יכול להכריז מדי פעם שהתיאום הביטחוני מקודש וההחלטות הבינלאומיות הן הבסיס לכל מו"מ מדיני. אלא שאחרי ביטול הבחירות הכל מייחלים להסתלקותו, ואחריו יבקשו רבים היערכות מחודשת של הנהגה פלשתינית, שתביעותיה ידגישו בעיקר את הצורך לצמצם את פער הא-סימטריה בין הפלשתינים לבין ישראל.
לכן, כלל לא ברור האם ניתן יהיה להמשיך ולדבר במונחים של הסדר, והאם הקריאות לשוב למו"מ, בעיקר מצד מקורביו של אבו מאזן, ומצד גורמים במערכת האזורית, בעיקר ירדן, ימשיכו להיות רלוונטיות. השאיפה לצמצם את הא-סימטריה בין ישראל לפלשתינים תהיה כרוכה בהתייצבות כוחנית יותר מול ישראל כדי לשנות את תנאי הפתיחה של המו"מ, משום ההכרה המתרחבת בכישלון דרכו הפייסנית לכאורה של אבו מאזן. ביטויים לכך יכולים להיות הרחבת רמת החיכוך ומרחביו בין חיילי צה"ל לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון, על-פי הדפוס העזתי, היינו חיכוך פיזי קרוב ללא נשק חם, שתוצאותיו יוצרות לחץ בינלאומי כבד על ישראל.
לגייס את כל הגורמים
האם ניתן עדיין להסיט את המערכת הפלשתינית מהכיוון שאליו היא צועדת, או מדובר בתהליך בלתי-הפיך? התנהלות ממשל טראמפ המחישה, כי לחץ כבד מדי על הפלשתינים מקרב בסופו של דבר בין המחנות היריבים בזירה זו. כן הומחש שאהדה אמריקנית רבה לישראל והזדהות עם עמדותיה, מחלישות את הצד הפלשתיני עד כדי פגיעה במילוי חלקו בתיאום הביטחוני ובמעמדו כפרטנר אפשרי למו"מ מדיני.
בתחרות עם חמאס, פתח נשען על הקואליציה של כל הגורמים שקידמו את תהליך אוסלו ועושים מאז לשימורו, ביניהם ארה"ב ורבים אחרים בקהילה הבינלאומית, שהכירו ברשות הפלשתינית ובאש"ף בפורומים הבינלאומיים החשובים והמושיטים לצד הפלשתיני סיוע רב. לרשימה יש להוסיף את המדינות הערביות המתונות, שגיבו את התהליך המדיני מראשיתו. אש"ף, בניגוד לחמאס, הוא חלק ממחנה זה. לסיוע המוגש לרשות חלק חשוב באבטחת יציבותה וביציבות המצב הביטחוני ביהודה ושומרון. גם לישראל חלק בכך. עצם ההידברות עימה, כשהיא קונסטרוקטיבית וכנה, מעניקה לרשות הפלשתינית ולעומד בראשה לגיטימציה, הוכחה לצדקת דרכם מול יריבים הפוליטיים ונוטעת תקווה בקרב הציבור הפלשתיני.
מכיוון שכך, המהלך המתבקש על-מנת למנוע אובדן של אופציית ההסדר, הוא גיוס כל הגורמים המוזכרים לעיל לפתיחה מחדש של תהליך שיציב אופק מדיני ברור, יבהיר שהסוגיה הפלשתינית לא ירדה מסדר היום ויביע אמון בכל הנהגה לאומית פלשתינית שתהיה מחויבת להסכמים שנחתמו עם ישראל ולמחויבויות שאש"ף נטל על עצמו בהקשר זה.
עד אז, טוב תעשה ישראל אם לא תתנגד לחידוש הקשרים בין אש"ף לארצות הברית ובכלל זה חידוש הסיוע לרשות הפלשתינית, פתיחה מחדש של שגרירות אש"ף בוושינגטון ופתיחת הקונסוליה שנסגרה במזרח ירושלים במקום שיהיה מוסכם גם על ישראל, ובלבד שיהיה בו כדי להבהיר מחדש שעתיד מזרח ירושלים ייקבע במו"מ. על ישראל מצידה להבהיר שאין לה עניין בהתמוטטות הרשות הפלשתינית, שהיא מעריכה את שיתוף הפעולה המתקיים עימה בתחום הביטחוני ושיש לה עניין בדיאלוג שירחיב את שיתוף הפעולה לתחומים נוספים.
