1. מתי נפגשו ניר חפץ ושאול אלוביץ - לא בענייניו העסקיים הפרטיים של חפץ, אלא בכובעו של הראשון כדוברו של בנימין נתניהו? ז'ק חן הקדיש חלק ניכר מן היום (21.12.21) לשאלה זו. התביעה טוענת שהפגישה אירעה מתישהו בין ספטמבר לנובמבר 2014; חפץ אומר שוב ושוב שאינו זוכר, וייתכן שהיא התרחשה בתחילת 2015, לפני הבחירות לכנסת ה-20 בחודש מרס. למועד הזה יש חשיבות, כי על-פי כתב האישום - ב-28.11.14 נפגשו נתניהו ואלוביץ בחשאי במעון ראש הממשלה. במועד זה הייתה תלויה ועומדת בקשתה של בזק לאשר את המיזוג עם yes, שהיה חשוב מאוד לאלוביץ - ונתניהו החזיק אז בתיק התקשורת והיה המוסמך לאשר אותו. לגרסת המדינה, בעקבות הפגישה הורה נתניהו לאנשיו במשרד התקשורת לקדם את העסקה - בניגוד לדעתם המקצועית - וזאת בתמורה לסיקור אוהד באתר וואלה בתקופה הקריטית שערב הבחירות. אם פגישת חפץ-אלוביץ התקיימה בשלהי 2014, הקשר - לשיטת הפרקליטות - הוא ברור. אבל אם הייתה מאוחר יותר, הרי שלא הייתה זיקה בהכרח בין העסקה לבין הסיקור; וקשה מאוד יהיה לשכנע שהמיזוג הזה העסיק את נתניהו בתקופת בחירות סוערת, בה היה בפיגור רוב הדרך. הבעיה של החוקרים הייתה, שחפץ טען בתוקף שאינו זוכר מתי הפגישה התקיימה. וזה אחרי שהוא חתם על הסכם עד המדינה, כך שמותר להניח שאכן מדובר בשכחה סבירה ביותר של פגישה אחת למעלה משלוש שנים אחרי שהתקיימה. השאלה היא אם מה שעשו החוקרים בעקבות זאת, היה סביר גם הוא. על-פי הקטעים שהראה חן מתוך חקירתו של חפץ ביולי 2018, החוקרים הציבו בפני חפץ מועדים אפשריים והזכירו לו כמה מתחמי זמן שהעלה - אבל לא את אלו שהתייחסו לראשית 2015. חן טען שמדובר היה בניסיון לשתול תודעה במוחו של חפץ, או במילים פחות עדינות: ניסיון להכניס מילים לפיו של עד מדינה מרכזי בשאלה מרכזית בתיק הכי מרכזי. הניסיון לא הצליח, חפץ נותר איתן בעמדתו שאינו זוכר - וכעת המדינה צריכה להסביר לא רק את גרסתה אלא גם את מעשיה.

2. עלתה היום עוד נקודה בה התביעה, איך לומר בנימוס, לא בדיוק יצרה את הרושם הנכון ולא בדיוק שמה את הדברים בהקשרם המלא. בעדותו הראשית סיפר חפץ, כי נתניהו גרס את המסמך שהעביר אליו בשמו של אלוביץ בנוגע לדרישות הממונה על ההגבלים כתנאי לאישור עסקת בזק-yes. זה נשמע רע מאוד, כמו השמדת ראיות מצידו של אדם החושש להיתפס על חם. אבל היום אישר חפץ, כי נתניהו גורס הכל - החל מרשימות קניות (בהנחה שהוא עושה כאלה) ועד קטעי עיתונות. לא נקודה ממש חשובה, אבל היה ניתן לצפות מהתביעה - המייצגת את האינטרס הציבורי ומופקדת על עשיית צדק ולא על הרשעה בכל מחיר - להציג בעצמה את השאלה לחפץ: האם הגריסה הזאת הייתה משהו יוצא דופן? ההימנעות מהצגת השאלה הייתה גם מטופשת מבחינה טקטית. שמעתי פעם הרצאה על ליטיגציה מפיו של שופט בכיר, שאמר למאזיניו: "אם יש לכם נקודת תורפה - תעלו אותה בעצמכם, כי הרי ממילא הצד השני יעשה זאת. ככה לא ייראה שאתם מנסים להסתיר אותה, וגם תוכלו לנסות להוביל את העד לתת לה הסבר שיהיה נוח לכם". התביעה בתיק נתניהו יכלה לחתום ב-100% על כך שההגנה תציג את נוהג הגריסה של נתניהו; היא עשתה בדיוק ההפך מאותה עצה חכמה, והתוצאה היא פגיעה באמינותה.

3. עוד משהו על גריסת-ביבי. חפץ הסביר, כי נתניהו גם לא רוצה שניירות שלו יסתובבו בשל תוכנם וגם סבור שהם עלולים להימכר בשל ערכם. לכך ניתן להוסיף את עדותו של חפץ אתמול על חששו התמידי של נתניהו מפני האזנות לטלפונים שלו ושל הסובבים אותו, מטעמי ביטחון או לצרכים מסחריים. השאלה היא, האם וכמה דיונים, החלטות והוראות של נתניהו לא תועדו או לא השתמרו - בניגוד לכללי יסוד של מינהל תקין - בשל החששות הללו. לכך יש להוסיף עוד תיאור שנתן חפץ (כבר הערנו, שהוא מספק לנו מבט נדיר מאוד לתוככי המעון והמשפחה מצד מי שהיה אחד מבכירי נאמניו של נתניהו), ולפיו ראש הממשלה לשעבר משוכנע שהתקשורת מנהלת קמפיין מתואם נגדו ורודפת את משפחתו כדי להפיל אותה. כל אלו ביחד כבר עלולים ליצור רושם מדאיג של חששנות יתר, חשדנות רוחבית ואפילו סוג של פרנויה.

ציטוט היום

ניר חפץ: "זה לא סתם מעצר. כל התקופה הזו אני מבודד. אני יושב באבו כביר בתא לבד, וזה מאוד קשה. מהרגע שנפרדתי מהמדובב, שזה אחרי שבוע, שבוע שלם הייתי בבידוד". ז'ק חן: "שלא נשכנע את התביעה שאם יתמידו בהארכות מעצר, אז בסוף זה יועיל והאיש יגיד: מודה אני, איפה אני חותם" (לפעמים נדמה שזה באמת מה שקורה).