לעתים אני מהרהרת בצוואתה של סבתי האהובה אווה זלמנוביץ ז"ל, ודמעות עומדות בעיניי. סבתי הישישה, שחוותה על בשרה שתי מלחמות עולם, שואה ברומניה, מלחמות ישראל, איבדה בן זוג נפלא ובן אהוב שהיה בן 43 בלבד במותו (אבי, עופר בן צבי ז"ל), לימדה אותי שיעור חשוב. היא ביקשה שצאצאיה יאריכו ימים בשמחה רבה.
סבתי הצטיינה בחוכמת חיים ובצניעות רבה. כל חייה, עד לימיה האחרונים בגיל 99, שמרה על כבודה האנושי ומעולם לא עלתה מילת רכיל על לשונה. למדתי ממנה שיעור מאלף - אהבת החיים, אהבת בני האדם ואהבה ענקית למשפחה. המסר החשוב ביותר שספגתי ממנה הוא להפיק את המקסימום מכל מצב בו האדם נמצא. בכל מצב לראות את הטוב והחיובי ולשמוח בגינו.
כפי שכתב תיאודור רוזוולט, נשיאה ה-26 של ארצות הברית: "עשו את מה שאתם יכולים, עם מה שאתם יכולים, היכן שאתם נמצאים".
כולנו חשים לעתים קרובות שהעולם מסביבנו מהיר מדי, אכזרי מדי, ציני וקשה מדי, תובעני מדי, נעדר סלחנות וחסר חמלה. חשוב שנדע שבמציאות החיים עלינו להיות סלחנים כלפי עצמנו. מלאי חמלה, אהבה וסלחנות עצמית. עלינו לסגל לעצמנו טכניקה של חיים בתוך "בועה מגנה", שמשמעותה - להקיף את עצמנו בשכבת מגן בלתי נראית, שלא תאפשר ללחצי החיים לפגוע בנו.
אין לנו כל דרך לשלוט על המציאות. לעתים קרובות היא תתנהל אחרת לגמרי מכפי שאנו מצפים. אולם, אל לנו לייסר את עצמנו. נקבל זאת כעובדה מוגמרת. נדע כי אלו הם פני הדברים והם אינם בשליטתנו, ובתוך מציאות זו עלינו לשמור על השמחה הבסיסית שלנו, להגיע לשלוות נפש ולמיצוי מקסימלי של יכולתנו.
הפילוסוף הסיני הדגול קונפוציוס אמר: "בני אדם טובים מחזקים את עצמם בלי הרף".
אם נפתח מנגנוני הגנה ונאפשר לנשמתנו להישאר רגועה, אם נלמד לא להילחץ, להתעצבן, לכעוס ולהיפגע - אזי נקרין החוצה את תחושת הנינוחות והביטחון האישי שלנו. שלוות הנפש שלנו תקרין על סביבתנו, ובאופן טבעי תשפיע גם עליה לטובה.
ג'ון ניוטון, כומר בכנסיה האנגליקנית ולוחם נגד העבדות, כתב: "אנחנו יכולים להתנהל ברוגע, כל עוד נסחוב על גבנו רק את העול של אותו היום. הלחץ נוצר כאשר אנחנו בוחרים לשאת גם את העול של אתמול, שלא לדבר על להוסיף מראש את העול של מחר".
אם נאמר לעצמנו, ש"השיטה" (ואין זה משנה היכן: במקום העבודה, במשרדי הממשלה, בביטוח לאומי, באוניברסיטה, בבנק, בצבא, בארגון וכדומה) כלל אינה רואה אותנו כפרטים אלא כחלק מקבוצה גדולה וכי מערכות החיים מתנהלות באופן ביורוקרטי וללא התחשבות באדם הפרטי - אזי נדע להתגונן מפניה. נדע לשים על עצמנו הגנות נפשיות כדי לא להיפגע ולא להיחלש.
איך ניתן לעשות זאת בפועל?
- ראשית, הייתי מציעה לכולנו להאט את קצב החיים. נלך לאט יותר ונעשה הכל תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. נעשה הכל לאט, גם אם המשמעות היא שנעשה פחות.
- בד-בבד, לא נוותר על צרכינו האנושיים הבסיסיים ביותר, ואחד מהם הוא יכולת החשיבה הבהירה. אדם הנמצא כל חייו במרוץ נגד הזמן מאבד בדרך את הרגישות החברתית והאנושית שלו. הוא מפספס הזדמנויות גדולות, נהיה עיוור לנעשה סביבו, ומפסיק להקשיב לעצמו ולאחרים. אנשים נחפזים עושים את הדברים בצורה מוכנית והם מאבדים את הקשר עם הרגש והנשמה. הם עלולים לשכוח פרטים חשובים ומשמעותיים, ועל כן ייכשלו לא פעם במשימותיהם.
- ננסה לדמות את עצמנו לטייסים המשקיפים מגבוה על מהלך חיינו. היכולת להתרחק מהאירועים שבהם אנו מעורבים ולהביט "מגבוה" על החיים חוסכת מאתנו פעמים רבות מעורבות רגשית ולחץ נפשי מיותרים, המזיקים לביצוע המטלות השוטפות של החיים. מבט מגבוה יעניק לנו תחושה של שליטה מלאה בחיינו, ואנו נקרין הדרת כבוד של מלך השולט בחייו.
המורה הרוחני והסופר קרל אונורה אומר: "מתברר שברוב המקרים לאט יותר זה טוב יותר - בריאות טובה יותר, עבודה טובה יותר, עסקים טובים יותר, חיי משפחה טובים יותר, כושר גופני טוב יותר, אוכל טוב יותר ומין טוב יותר".
(
הרצאת TED של אונורה 'בשבח האיטיות').
ואילו החכם הסיני קונפוציוס אמר: "לא משנה כמה לאט אתה הולך, כל עוד אינך עוצר". חשבו על זה.
נשנן לעצמנו: מעתה נפסיק לחשוב כיצד אנו משנים את המסגרת שבה אנו חיים. במקום זאת, נחשוב כיצד אנו מפיקים ממנה את התועלת המרבית לצרכינו.
