מנסור עבאס מנהיג אמיץ

הפלשתינים הכריזו על עצמם כעם לפני פחות ממאה שנים אבל, שוללים מעם בן 4,000 שנים את זכות ההגדרה העצמית ושוללים את עצם קיומו בטענה שהיהדות היא דת - לא עם, ולדת לא מגיעה מדינה. מנהיגות זאת עושה מאמצים להביא לביטול הזיקה ההיסטורית של העם היהודי למה שהם קוראים פלשתין באמצעות אונסקו. ליהודים היו שלוש מדינות במה שהיהודים קוראים ארץ ישראל שחוסלו על-ידי האימפריאליזם האשורי, הבבלי והרומי. לערבים/פלשתינים מעולם לא הייתה מדינה במה שהם קוראים פלשתין אלא רק שלטון כיבוש ערבי במשך 400 שנה עם אוכלוסייה בעלת רוב נוצרי (לאחר חיסול הרוב היהודי על-ידי רומי). יתר על כן, מחקרים מוכיחים שרוב הפלשתינים הם מהגרי עבודה ו/או צאצאי מהגרי עבודה שהסתננו לארץ משלהי המאה ה-19 ואילך בשל אפשרויות התעסוקה שיצרו התנועה הציונית, בעלי הון יהודים, ארגונים נוצריים וממשלת המנדט הבריטי. למרות זאת, מנהיגות הרשות הפלשתינית והמפלגה הערבית מסרבות להכיר במדינת היהודים ולוותר על טענתם ל"זכות השיבה" לישראל ולא למדינה הפלשתינית, כפי שהוצע להם. זכות זאת לא הוכרה עד היום והמו"מ הישראלי-פלשתיני, בתיווכה של ארה"ב, נכשל בשל ההתעקשות הפלשתינית על זכות השיבה. סאיב עריקאת הודה שבסופו של דבר מטרת המאבק הוא שלא תהיה פה מדינה יהודית. המנהיגות הערבית/פלשתינית לדורותיה מסרבת להשלים עם קיומה של ישראל ולמרות יחסי הכוחות מוכנה להפקיר את בני עמה לסבלם מזה 73 שנים למען החלום של השיבה. לו המנהיגות הערבית ב-1947-9 הייתה שמה בראש סדר העדיפות את מצבם של ערביי ארץ ישראל היא הייתה מסכימה לחלוקת הארץ ואז הייתה קמה מדינה ערבית/ פלשתינית לצד ישראל ובישראל היה נשאר מיעוט ערבי/ פלשתיני. במשך 57 שנים מ-1936 עד 1993 (הסכם אוסלו) המנהיגות דגלה בחיסולה הצבאי של ישראל ובהקמת מדינה פלשתינית על חורבותיה. לאחר 57 שנים הבין ערפאת שהמדיניות הזאת נכשלה. הוא לא שינה את המטרה אבל שינה את הטקטיקה והכריז שהוא מכיר בישראל כעובדה אבל לא כמדינה יהודית וגם לעולם לא יכיר בה כמדינה יהודית ורעיון השיבה המשיך להיות המטרה המרכזית. המנהיגות של ערפאת-אבו מאזן דחתה כל הצעה לחלוקת הארץ שלא תכלול את "זכות השיבה". אבו מאזן הודה שהתשובה לביל קלינטון - אהוד ברק, לאהוד אולמרט ולברק אובמה - ג'ון קרי הייתה שללא "זכות השיבה" לא יהיה הסכם. וכעת, לאחר 28 שנים מהסכם אוסלו עדיין לא הייתה כל התקדמות בכיוון של שיבה למרות מערכת ההסתה כלפי פנים ומערכת התעמולה השיקרית כלפי חוץ. המערכה לדה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל זכתה להצלחה אבל לא תורגמה להתקדמות ביעדים. כנראה שהמנהיגות הפלשתינית זקוקה לעוד 50 שנה כדי להבין שמדיניותה נכשלה. והנה קם מנהיג אמיץ, מנסור עבאס, שמבין שהמפלגה הערבית התומכת במדיניות הרשות הפלשתינית מפקירה את ערביי ישראל בהווה למען החלום לחסל את מדינת היהודים. מנסור עבאס החליט לשנות את סדר העדיפות ולשים את בעיותיהם של ערביי ישראל בראש סדר העדיפות. עבאס מכריז שהוא אזרח ישראלי ממוצא פלשתיני והוא בעד מדינה פלשתינית לצד ישראל אבל מכיר בישראל כמדינת היהודים. מנסור עבאס הצטרף לקואליציה והתקבל כשווה בין שווים והחל לפעול למען טיפול בבעיותיהם של אזרחי ישראל הערבים וכבר הצליח להביא להתחלה של שינוי: 1. המשרד לביטחון פנים קיבל תוספת תקציב והחל לפעול ביתר יעילות לחיסול האלימות בחברה הערבית. אחד מראשי ארגוני הפשע ועשרות מחייליו נאסרו ונשפטו לשנים ארוכות בכלא וכמויות לא מבוטלות של נשק נתפסו. 2. שלושה כפרים בדואים זכו להכרה על כל המשמעויות של ההחלטה. 3. נושא החשמל נמצא בטיפול. 4. ישראל קולטת עובדים מהרשות ומעזה, כולל עובדי הייטק, ומספקת תעסוקה למובטלים הפלשתינים. ועוד... בזכות הצעד האמיץ של מנסור ערביי ישראל לא יהיו יותר בני ערובה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ואולי בעקבות הצעד האמיץ של מנסור עבאס הרשות הפלשתינית תעדיף לטפל בבעיותיהם של הפליטים הפלשתינים בסדר עדיפות ראשון ותסכים לפתרון של שתי מדינות וליישוב הפליטים במדינה הפלשתינית בעזרת פרויקט בינלאומי. אני מאמינה שהרשות תמצא פרטנר בישראל.