Rate This
משגעים את הציבור במידע מבולבל
בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 הפקתי בטלוויזיה הישראלית סדרה בת שבעה פרקים, בשם "תעודת זהות". תכליתה היה לבחון, ולו בתמצית, את מהותה של החברה בישראל ואת בעיותיה, במסגרת של כמה תחומים חיוניים. השיטה שבה שודרה הייתה בנוסח של ועדת חקירה של הסנט האמריקני שבה ועדה רלוונטית בסנט שומעת עדים. במקרה שלנו היה פאנל קבוע של שלושה אישי ציבור ידועים והעדות של האנשים, שהתחלפו, כל אחד בתחום שבו הוא מתמחה. עדויות אלה היו מלוות בסרטים תיעודיים קצרים כהרחבה חזותית לעדות שבע"פ. אחת הפרקים בסדרה נקרא "הכלל והפרט'", ובו בחננו בין היתר את תהליך הביורוקרטיה בישראל. התברר כי האזרח הישראלי שמבקש פתרון לבעיה חייב להקדיש לפחות מחצית מן הזמן בקבלת מידע שיוביל אותו למטרה המיוחלת -מענה למהותה של הבעיה.
בפוסט שהקדשתי לבעיית דיור לאוכלוסייה הצעירה, דובבתי בין היתר את סיוון רון, סטודנט ישראל שלומד בארה"ב. הוא סיפר בין היתר כי בארה"ב מי שמתעניין ברכישת דירה, יכול באמצעות אפליקציה מסוימת, בעבור תשלום קטן, לקבל מידע החל במיקום הדירה, השירותים בסביבה, מסחר, חינוך, בידור ועוד, מה התשלום, היכן לקחת משכנתא, וכל פרט - קטן ככל שיהיה -כלול במידע. אז יכול האדם להחליט לגבי החלופות שעומדות לרשותו והעדיפה שביניהן. זה חוסך מן האזרח הרבה ימים של התרוצצות או בדיקות, עצבים ומתח. זאת לעומת ההתרוצצות והבלבול מנת חלקו של המקביל הישראלי שמעוניין לבדוק רכישת דירה. ומדובר לא בשנות ה-70 של המאה הקודמת אלא בשנות ה-20 של המאה ה-21. ובשעה שישראל מככבת בתחום הידע המקוון.
קורונה ואומיקרון מחול סחרחרת אינפורמטיבית
אינני יודע איך לכנות את המציאות של טרוף אינפורמטיבי בכול הקשור לפנדמיה על כל צאצאיה. המונח המתאים ביותר הוא לא כל כך יפה אבל משקף, והוא כינוי בשפת העם: בארדאק. אין שום פגם בכך כי בממשלה ישנם חילוקי דעות כמו בכול נושא ובמקרה זה אלה זולגים לתחום הרפואי, וכמובן אל המדיה שמצידה מנחיתה עלינו מבול של בלבול חזק יותר מאשר סופת "כרמל" - הוריקאן. כל, או רוב ההחלטות, בחברה דמוקרטית פתוחה מתקבלות לאחר דין ודברים של מרכיבי השלטון ויועציהם. אבל כשיש החלטה, היא חייבת להיות ברורה וחדה שהעם, על התומכים והמתנגדים, יידע מול מה הוא עומד. עכשיו הוא אינו יודע. הוא ממש חושש. לפי מגידי העתידות שלנו העולם המתקדם מפגר לעומתנו. הם בגל השלישי ואנו כבר בדרך לשישי. אפוקליפסה. מבול. לא אתפלא אם איזה יזם יוציא קונקורדנציה למונחים הישראלים לטיפול בקורונה.
נכון שהקורונה מתעתעת ולכן צריך להתרכז במטרה היעילה ביותר. זאת לא באמצעות הגבלות על התכנסויות, תווים לעיוורי צבעים, בשחור לבן, ולאחרים בצבעי הקשת, או אפילו סגר. כל אלה הם אמצעי השהייה בלבד לקראת מציאת החיסון היעיל או "חיסון העדר". מדובר בחלופה הבדוקה, יחסית, ביותר. הגברת היקף החיסון, ועטיית מסכה שגם אם אלה לא מונעות טוטאלית את המחלה הן מקלות עליה. על כך אין עוררין. היחיד שעומד על כך הוא שר הבריאות אבל קולו לא נשמע בגלל הקקופוניה. אז נכון גם שאין לכפות חיסון על אנשים אבל עליהם ועליהם בלבד, לשלם מחיר על הפריבילגיה שיש למסרביי חיסון להדביק אנשים אחרים. בהם יש להכות - לא בכעס אלא בכיס, עד כדי חיובם בדמי אשפוז אם לא התחסנו ללא כל סיבה סבירה. גם זה חיסון כי המחלים לא נדבק. הוא עולה כסף - למטופל ולא למדינה.
שקיפות היא דבר חיובי, אבל גם בחלונות הראווה של הרובע האדום באמסטרדם ישנה שקיפות. והעם רואה את הנפשות ואת הקולות, את המלך ופמלייתו בבגדיהם החדשים, ואין צורך להוסיף עליהם. הוא מבולבל ומטרולל.
"קן הקוקייה" - הבימה
שאלו פעם: מה ההבדל בין פציינט בבית משוגעים לבין אזרח מדינת ישראל. התשובה היא שהראשון יודע שהוא בבית משוגעים והשני אינו מודע לכך. זה היה פעם. עכשיו הוא יודע. אזרחי ישראל - "קן הקוקייה" זה כאן ועכשיו".
