זה הטור השלישי וה-לא אחרון בהחלט שאני כותב על נושא הרווקים והרווקות. על הרווקות המאוחרת של דורנו. לנסות לכתוב במילים על הרצון להגיע לזוגיות בתוך מציאות של עולם שהולך על "לבד". בתוך מציאות של נישואים חד מיניים. בתוך מציאות של זוגות שבוחרים במודע שלא להביא ילדים לעולם. בתוך ביצה תל אביבית של בילויים ופאבים, היכרויות בטינדר ועוד אפליקציות שמציעות הכל בלחיצת אצבע, סליחה אפילו פחות, ברפרוף האצבע. אפליקציות שמציעות הכל אבל לא נותנות כלום. אפליקציות שהופכות אותנו יותר סגורים ויותר בודדים.
מהביצה התל אביבית של רווקות לביצה הירושלמית של רווקות בקרב דתיים ודתיות. של דתיים לאומיים שנמצאים בין שני קצוות - בין מציאות כללית לגיל נישואים של שלושים ומעלה, מול המגזר שמכוון כבר באולפנה למצוא חתן ובגיל עשרים להיות אימא. לך תסביר לכולם מה אתה מחפש, מה אתה רוצה מה אתה חולם. ובמרחק של שלוש עשרה שנים כמעט, מאותם ימים אני עוצר רגע לומר תודה.
אני רוצה לומר תודה לכל הבנות, מדן ועד אילת, מצפון וממערב, שאמרו לי שאני עולה כיתה אבל לא בבית ספרן. לבנות שלא רצו מישהו כמוני שלא שירת ביחידה קרבית, שלא היה קצין, שלא היו מוכנות לצאת עם מישהו ששירת רק ברבנות הצבאית ולא היה לוחם. אני רוצה לומר תודה לכל הבנות שלא רצו לצאת עם מישהו שעדיין מחפש את עצמו. בגיל שלושים גבר אמור לחפש תחפושות לילדים באיביי הסבירו לי.
תודה לאלו שלא היו מוכנות לחכות למישהו שעדיין מחפש עבודה, שבאמת תיתן לו את ההרגשה שזה זה. שהחליט לעזוב את עולם ההוראה והחינוך אחרי ארבע שנים והחליט ללכת לחפש. אני רוצה לומר תודה לבנות ששלחו אותי לחפש לי חברים. אני רוצה לומר תודה לזו שהייתה מתנדבת בלשכת מזכ"ל בני עקיבא ואז עובדת בלשכתו של חיים רמון ורצתה מישהו יותר מעניין ממני. שרצתה מישהו שייתן לה את הקסם של הבחורים המעונבים שהגיעו אליה ללשכה. אני רוצה לומר תודה לזו שלא רצתה מישהו ממוצא מזרחי "כי הם עצבניים" - ככה אמר לה אבא.
אני רוצה לומר תודה לזו שחיפשה מישהו שאין לו טלוויזיה בבית, ולא ידעה איך היא יכולה למנוע ממני חוויות צפייה ברצף של קוקומלון וסנופי. לזו שלא הייתה מוכנה לצאת עם מישהו שמגיע בתחבורה ציבורית כדי להיפגש איתה. אני רוצה לומר תודה לזו שלא אהבה ששילמתי על הדייט ולא נתתי לה לשלם, ולומר תודה לזו שלא אהבה שבאתי עם סנדלים. תודה לזו שרצתה רק מישהו עם ציציות בחוץ, ולזו שלא רצתה מישהו מהדרום הרחוק. תודה לזו שרצתה רק מישהו שהוא בוגר ישיבות הסדר ולזו שלא אהבה שאני מביע דעות פחות ימניות ממנה. תודה לזו שחיפשה מראה אחר. יפה יותר. גבוה יותר, לבן יותר. תודה לזו ששאלה אם יש לי בית, למה לא הלכתי להיי-טק, ולזו שלא אהבה שאני עדיין גר עם אבא שלי.
ובעיקר תודה רבה לאשתי. שקיבלה אותי איך שאני. לא לוחם ולא בוגר ישיבה. לא עם ציציות בחוץ, לא עשיר לא מתוכנן ולא מתוכנת. לא חתיך, לא עשיר ולא עובד בקמ"ג. קיבלה אותי עם כל השברים שלי. אלו שהיו ואלו שהצטרפו. קיבלה אותי כמו שאני ואיך שאני. ולמרות הכל נשארת איתי. תדעי רק שאף פעם לא הפסקתי לנסות.