"נווה שאנן" שייכת לאותו מידור ומעמד שנקרא דרום. הדבר בא לידי ביטוי בפערים לרעת הדרום בכל מדד חברתי-כלכלי וסביבתי. כמו בהכנסה הממוצעת לנפש, בערכי נדל"ן, בגודלם וזמינותם של מבני ציבור, בשירותים ובמתקנים ציבוריים. מדובר במחסור בשטחי ציבור העירונית כשבדרום תל אביב ההשקעה בהם נמוכה מזאת שבאזורים אחרים בעיר כמו גם במוסדות ציבור, ויש ברובע ריכוז של מטרדים מזהמים שלא לדבר על פעילות עבריינית. לקיטוב בין דרום ומרכז-צפון תל אביב, כמו גם לאפליה המתמשכת של הדרום על-ידי עיריית תל אביב-יפו לאורך שנים ארוכות, יש שורשים היסטוריים.
היסטוריה
ראשיתה של "נוה שאנן" הוא ב.1.22 לאחר מאורעות תרפ"א. אלה היו פרעות ביהודים שהחלו במאי.1.22 וכללו שוד, ביזה, אלימות, מעשי רצח, ואונס נשים שבוצעו בידי ערבים, תחילה ביפו ואחר כך התפשטו ברחבי הארץ. אלה נמשכו חמישה ימים ובמהלכם נרצחו קרוב לחמישים יהודים וקרוב ל-150 נפצעו.
ארבע מאות יהודים תושבי יפו החליטו לעזוב את העיר ולייסד שכונת חדשה שמבוססת על מסחר, מלאכה ועסקים בניגוד לתחום החקלאי שהיה ברובו בידי הערבים ובאזור תל אביב גם בידי הטמפלרים - המושבה הגרמנית-שרונה. הם התיישבו בשטח שבו היה פרדס ושאותו רכש בעבורם בצלאל יפה, מגדולי החלוצים רוכשי הקרקעות ביישוב היהודי בארץ ישראל. הם בחרו באדריכל יוסף טישלר, והראיון היה להקים שכונה בצורת מנורה עם רחוב ראשי, כציר בתווך ולצדה ששה רחובות בצורת קנים. תוכנית "המנורה" לא יצאה לפועל בשלמותה כי המתיישבים ביקשו שטח גדול יותר בין היתר לאפשר יזמות פרטית שתתאים למקצועות שלהם.
בהתמדה ובנחישות, החל פיתוח השכונה שכלל בתי עסק קטנים, חנויות, דפוס, נגרות. זאת בצד מבניי מגורים. הודות למרץ הרב שהשקיעו תושביה בפיתוח השכונה, לרבות רחובות מתוכננים על-ידי אדריכלים ובהם מבנים ידועים עד היום כמו "בית האוניה", "בית קלמרו" ו"בית שלם", נערך בה מעין "יריד המזרח" בשנת 1932. בנווה שאנן הוקמה בשנת 1938 התחנה המרכזית של תל אביב בעלת הרציפים הארוכים, שלגָבָּי אף היא עמוסת זיכרונות ולא כולם מלבבים. במלחמת העולם השנייה הופצצה התחנה על-ידי מטוסים איטלקיים והיו בה הרוגים ופצועים.
כשהצפון הופך לדרום
האמירה המקראית "וישן מפני חדש תוציאו" אינה תמיד מרשם להתפתחות אורבאנית טובה. ומה שהיה צפון ליפו הפך במרוצת השנים לדרום תל אביב במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. במסגרת המאמצים לפתח את השכונה בשנות-90 כללו, כאמור, הקמת התחנה המרכזית החדשה, ונפתח מדרחוב עם כניסה תת-קרקעית ממנו ישירות אל מתחם התחנה. אבל בד-בבד, אי-טיפוח הקיים, העדר תחזוקה של הבתים, העדר הקמת תשתיות, ירידת ערך הנכסים והזנחה הביאו להתדרדרות מוחלטת. השכונה הפכה לאזור פשע, שוק סמים, זנות, סרסורים, עולם תחתון. ירידת ערך הדירות הביא למקום אוכלוסייה ענייה, דיירים מפוקפקים ועובדים זרים. כל אלה והשם שיצא לפניה הפכו את ה"נווה" ל"סלאם". מסתובבים אנשים כיום או שרועים לצד איזה קיר, לרוב נשים, שהלב נכמר לראותם, ואתה מגיע למסקנה כי במקום להוציא את אלה מן הדרום יש להוציא את הדרום מהם.
מראות מנווה שאנן
בראשית שנת אלפיים, כמה שנים לאחר בחירתו של רון חולדאי לראש העיר, החלו פעולות לשיקום השכונה. כמה מבנים ציבוריים טופחו או הועברו למקומות אחרים בשכונה, הוקם מרכז קהילתי, פינות נוי וגינת לווינסקי, ספריית גן, מגרש ספורט ועוד אתרי תרבות ובילוי שעיריית תל אביב יודעת לטפח בעיר כולה. נווה שאנן הפכה לאזור מבוקש של אנשים צעירים שהקימו בהם מיזמיי אוּמָנות ואָמָנות, גלריות, אולפנים קטנים לצילום ועבודות גראפיקה, סטודיו לעיצוב תעשייתי וכיוצא באלה. זאת בשל שכר הדירה הנסבל בכרך שהתפרסם כיָקָר ביותר בעולם, ובעיקר בשל גובה שכר דירה. לשבחם יאמר, וזאת התרשמות שלי, שהם שומרים יפה על המבנים בפנים. ניכרים סימנים של הגירה חיובית לתוך השכונה. מתקיימים בשכונה פסיטבלים של פולקלור, או של אוכל, כפי שציינתי. העירייה אף מעניקה מלגות לימודים לסטודנטים צעירים שעוברים לגור בשכונה. יש מגוון יפה של מסעדות מסוגים שונים ופינות קולינריות במדרחוב, ומתקיימים בהם ירידיי יצירה ואירועים אחרים שתל אביב מצטיינת בהם.
