בכל הקשור לפעילי דאעש הגברים, נראה כי כל הצדדים נקטו מדיניות פשוטה: אנשי דאעש לא שופטים אלא הורגים, ונראה כי זו נותרה המדיניות של האמריקנים והרוסים גם יחד עד היום. אומנם המנהיג אבו בכר אל-בגדדי חוסל ב-2017, אך רבים מהפושעים שביצעו את המעשים האפלים, כולל טבח באוכלוסיות שלמות, כגון האיזידים בסנג'אר, סחר בשפחות, צליבה, מעיכה, שריפה, סקילה ושאר התעללויות, עדיין מתחבאים במדבריות של דיר א-זור (סוריה) ונינוה (עירק). הפשעים של דאעש כנראה היו פחותים מאלה של המשטר הסורי בהיקף הקורבנות, אך יותר מזעזעים, כי בוצעו לאור היום והועלו לרשתות החברתיות. הם שימשו כנשק תעמולתי שמטרתו לזרוע פחד בלב אויביהם. בתום המלחמה נותרה הכמות הגדולה ביותר של שבויים מהארגון בשטחי הכורדים בצפון-מזרח סוריה. רוב האסירים היו נשים וילדים, כי הגברים ברובם נהרגו ומעטים נמלטו. מחנה "אל-הול" לאסירי הארגון הוא בהחלט בושה וחרפה מכל בחינה. האסירים, כ-12 אלף במספר, מוחזקים בתנאים קשים. כצפוי, אין מדינה בעולם שמוכנה לקבל חזרה את מתנדבי דאעש (כ-4,000 מתוך האסירים) לשיקום ולשילוב מחדש בחברה, מחשש שיהוו סיכון ביטחוני. מעט חיילים כורדים משגיחים על המחנה ומאיימים כבר שנים לסגור אותו, בטענה המוצדקת שזו אינה אחריותם וכי אין להם תקציב להאכיל את בני משפחותיהם של הטרוריסטים. בהיעדר תוכנית לשיקום הילדים, מגדלות נשות דאעש במחנה מפלצות - את הדור הבא של הארגון, ממש מתחת לעיניהם הפקוחות של הכורדים ובידיעתם של האמריקנים. המצב בעירק הפוך. זו אומנם המדינה היחידה שמינתה שופטים להעמיד לדין את פעילי דאעש, אך לפי כל הדיווחים, כל מי שחשוד בהשתייכות לארגון מוצא מיד להורג. למרבה הצער, בין המוצאים להורג גם מאות אזרחים חפים מפשע ממערב עירק וממזרח סוריה, שכל פשעם הוא שהם חיו תחת "המדינה האיסלאמית". רבים מאלה האחרונים אולצו בכוח לשרת את משטר האימים של דאעש, בהם רופאים, פקידים ועובדי מדינה. רבים מאותם אסירים אומללים עוברים עינויים קשים בדרך לגרדום, ולא זוכים למשפט צדק במונחים מערביים. בעירק, שבה שולטים השיעים (מאז מלחמת הפלת סדאם ב-2003), המשפטים למעשה אינם השלטת צדק, כי אם סוג של נקמה במיעוט הסוני.

מרוב שהתמקדנו בזוועות המצולמות של דאעש, שכחנו שבמלחמת האזרחים המשטר הסורי היה אכזר באותה מידה, אם לא יותר. אולי כבר הספקנו לשכוח את בריוני ה"שביחה" שרצחו ואנסו אזרחים בהפגנות "האביב הערבי" ב-2011, את הנשק הכימי נגד אזרחים (השיא בהתקפת הע'וטה של דמשק באוגוסט 2013), השלכת חביות הנפץ על שכונות מגורים, התמונות הקשות ביותר לצפייה שהודלפו על-ידי סוהר בכלא הסורי המכונה "קייסר", שהביאו לעיני העולם את עינויי התופת שלא היו מביישים מחנה ריכוז נאצי. לפני כשבועיים נראה אור באפלה, כאשר נתפסו בגרמניה שני קצינים לשעבר של משטר אסד, אנוור ארסלאן ועוזרו איאד ע'ריב, סדיסטים שעינו אסירים בדמשק במסגרת "סניף אל-ח'טיב", מנגנון מטיל האימה השייך לביטחון הפנים. לבית המשפט הגיעו עדים שניצלו מהתופת, אף הם פליטים סורים. על איאד נגזרו רק 4 שנות מאסר ועל אנוור מאסר עולם. אסיר נוסף שנתפס בגרמניה הוא רופא בשם עלא מוסא, שהתעלל באסירים בבית החולים של חומס, ממתין כעת למשפט. מספר עורכי דין בגרמניה, בהם עו"ד מישל שמאס, הפכו בשנים האחרונות ל"ציידי קצינים סורים", אם נקביל ל"ציידי נאצים".

רוב פושעי המשטר זוכים להגנה מבעלות הברית שלהם, אירן ורוסיה. על כן, הם מעדיפים להישאר בסוריה בחסותו של הפושע המרכזי, הנשיא בשאר אל-אסד. פושעי המשטר שנתפסים באירופה הם בדרך כלל אנשי ביטחון שבשלב מסוים במלחמה הסתכסכו עם בכירי המשטר ונאלצו לברוח, תוך ניצול גל הפליטים הגדול לאירופה ובמיוחד לגרמניה. משטר אסד נהנה מצמיחת דאעש. עצם המלחמה נגד "המדינה האיסלאמית" העמידה את המשטר הסורי כביכול בצד של ה"טובים" שנלחמים בטרור האיסלאמי. בתעמולה של המשטר הסורי, בניגוד לדאעש וא-נוסרה/"פתח א-שאם" הנשיא אסד מייצג את המשטר החילוני השפוי, מגנם של המיעוטים כביכול. אם בשנים הראשונות למלחמת האזרחים הפנו מדינות הליגה הערבית אצבע מאשימה לאסד, הרי שבשנים האחרונות גובר הריאל פוליטיק והאינטרסים האזוריים על שיקולי המוסר. עוד ועוד מדינות ערב מוכנות לצרף את סוריה לליגה הערבית ולסלוח למשטר אסד על פשעיו. לדוגמה, האמירויות פתחה שגרירות בדמשק, ומצרים וירדן נושאות ונותנות עם המשטר הסורי על הזרמת גז וחשמל דרכה ללבנון. לרגע אף נדמה כי פושעי המשטר הסורי יוכלו בקרוב להירגע, לאור הפשרת יחסיהם עם "אחיהם הערבים". אך בהעדר משפט בדרג המדיני, עוברים גלגלי הצדק למסורת העממית. מיליוני נקמות דם מחכות לפושעים בקרב מיליוני בני העם הסורי (ברובם מקרב הרוב הסוני). הפתגם הערבי אומר: "הבדואי נקם את נקמתו אחרי חמישים שנה ואמר: מיהרתי"! אמנם ארה"ב הטילה עיצומים כבדים על המשטר הסורי אחרי פרסום דוח קייסר, אך הן בהחלט אינן ממלאות את מקומם של בתי המשפט הבינלאומיים. בית דין פלילי לבדיקת פשעי מלחמת האזרחים בסוריה לא הוקם והדבר באמת תמוה. במחשבה שנייה, אולי לא במקרה לא התקיימו משפטי ראווה פומביים נגד פושעי דאעש. מי יודע מה היה נחשף באותם משפטים על המעורבים במימון ובסיוע לארגוני הטרור בסוריה - טורקיה? קטר? אירן? אולי מדינות מחוץ למזרח התיכון? אללה יודע.