פגשתי אותו, את אורן שחור, לגמרי באקראי. שנינו השתתפנו בפאנל כלשהו בערוץ רדיו שכבר אינני זוכר את שמו. לא ידעתי עליו הרבה. רק זכרתי במעומעם שראיתי את תמונתו במדים עוזב את ביתו של שמעון פרס; אבל הזיק ניצת והפכנו לחברים קרובים עד ליום מותו.
אורן אף פעם לא התנצל על שביקר את ראש האופוזיציה דאז כשהוא עדיין משרת בצה"ל. לימים, הוא אף טרח לשים את התמונה המפורסמת על שער הספר שכתבנו ביחד. שמו של הספר היה "באש צולבת" כשמה של תוכנית הטלוויזיה שהתחלנו להגיש בשנת 1998. הקונספט היה שאני והוא יושבים משני עברי השולחן והמרואיין יושב בינינו. רבנו בינינו ורבנו עם האורח - וכך המשכנו במשך כמעט תשע שנים ללא הפסקה.
הרבינו להתעמת במהלך התוכנית - אבל חזרנו להיות חברים טובים לאחריה. היה באורן משהו שקסם לי. לעתים הרגשתי כמו טוסטוס שהרכיבו עליו מנוע טורבו.
תוכניתנו בטלוויזיה זכתה לפופולריות רבה והצלחנו להביא אליה את כל דמויות המפתח בציבור הישראלי, גם ראשי ממשלה, למרות שהיא לא שודרה בערוץ מרכזי, אלא בערוץ 33.
במשך השנים הבנתי את סוד קסמו. הבנתי מדוע יצחק רבין בטח בו וכיצד הוא הצליח לשכנע גם את פרס וגם בנימין נתניהו לכתוב דברי הקדמה מפרגנים מאוד לספרנו. בד-בבד הוא גם הצליח לשכנע גורמים ברשות השידור להעניק לנו תוכנית רדיו ששמרה על אותה מתכונת אולם נקראה "שחור ולבן".
כמה שנים לפני מותו, הוא הרגיש שיש לו דברים שהוא רוצה לומר. האזנתי לו ברוב קשב וחיברתי את הספר "מחוץ לקופסה".
חבל על דאבדין - ולא משתכחין.
