האמן היוצר והצלם דרורי הוציא זה עתה ספר אלבומי חדש מרהיב ביופיו ובטיב עמודיו. לפני שנכנס לתוכנו הרי תיאור קצר של הספר המעיד על רוחב מבטו ורב גוניות ביטויו. בפתיחה כתב דרורי: "סיפורים קטנים מרגעים גדולים בבאר שבע, חווה שמע, ליקט וכתב". עריכת הספר נעשתה בידי גואל דרורי ומיכל קרצ'מר-מונטל שותפתו הנאמנה. בפתיחה צוינו הגופים שסייעו להפקת הספר: אלון אלבז קבוצת קמפאי; בית מרקחת הנגב; הסינפונייטה הישראלית באר שבע; קבוצת אביב ולירז ותיאטרון באר שבע. תודה מיוחדת נתן הכותב לעידית לבוז ("יצרים") על העיצוב הגראפי. הספר מוקדש להוריו של דרורי: "שעשו את כל הדרך מבבל לעירו של אברהם, לבני ולנכדי החיים במצפה רמון שבנגב ומגשימים את חזונו של הזקן: בנגב יבחן העם בישראל (דוד בן-גוריון)". תוכן העניינים המפורט מעיד על כך שהכותב פרש סיפוריו על פני מאה שנים ויותר. משנת 1864 - 2022. לכל שנה מוקדשים שנים שלושה עמודים הכוללים סיפור, צילום התיעוד הרלוונטי והצילום (בשחור-לבן) המספר את לוז "האירוע". בפתח דבר המשתרע על פני שני עמודים, מפרט דרורי את חבלי לידתו של הספר וכולל שם ציטוטים מסופרים ואמנים על היחס בין הסיפור והאות הכתובה לבין הצילום וביניהם: עארף אבו רביע, דאוד אל נטור הוא ראש העיר השלישי אליהו נאוי, הסופרת האוסטרלית קייט מורטון, הסופר אסף ענברי, האמן ההונגרי לסלו נאג'י, ויגאל אלון. כבר בפתח הדבר מקפיד דרורי להגדיר את אופיו של הספר: "אין זה מחקר היסטורי-מדעי המתבסס על מסמכים, אולם העובדות בו מגובות בצילומים שצילמתי וצילמו אחרים, ונאספו לארכיון הצילומים של באר שבע, המכונה "ארכיון דואל דרורי". הספר כולל 280 עמודים ומסתיים לפי הסדר הבא: אחרית דבר, תודות, מקורות צילומים וכתף חמה. בכריכה האחורית נכתב: "אסופת הסיפורים כאן מכילה סיפורים ארוכים, קצרים, עם צילומים או בלי. מקבץ של סיפורים, מקבץ של ראיונות, מקבץ של זיכרונות ושל אגדות שעברו במשפחה, עברו בקהילה, עברו וסופרו כאן, על-ידי כל מי שעבר בבאר שבע. הסיפורים מספרים את העיר, מספרים אותנו, שומרים את זיכרונותינו ואת זיכרונות הורינו, זיכרונות של מי שלחם כאן, עבד כאן וביקר לרגע". על הכותב נאמר כי הוא צלם, אוצר, יוצר ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. בהמשך נמנים כל מפעליו בעיר בתחומיו הרב גוניים כולל היותו מעורב בהקמת קריית האמנויות, כמקים את הגלריה הראשונה לצילום בישראל, וכמי שהציג עשרות תערוכות בארץ ובחו"ל. דרורי הוא "יקיר העיר באר שבע", יו"ר פורום "יקירי העיר", מורה לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע ואף הקים את המכללה לאומניות המסך בעיר. קצת מעבודותיו ניתן לראות "במלון בראשית", במוזאון ע"ש ג'ו אלון, ובפארק קרסו ובמלון החדש "מלון הנגב". דרורי הקים את עמותת "צלמנייה" המסיימת בהובלתו את בית הצלמים ומוזאון למצלמות עתיקות בבניין מקסים בסמוך לבית האמנים. על מבנה זה ועבודותיו שכבר פורסמו באלבומי עבר - נרחיב בהמשך. אין ספק שהעיקר הם הסיפורים ולכן נסקור במסגרת פוסט זה כמה מהבולטים ביניהם עד כיבושה של העיר ב-1948 ותחילת קימומה. הקורא יבין כי את העובדות ומהלך האירועים שאב דרורי מחוקרים רבים שקדמו לו והבולטים ביניהם (רשימה ללא סדר מסוים): אבי נבון, אילן גל פאר, איתן כהן, אסתר מאיר, אריה ברלר, בן-אריה וי' ספיר, דב גביש, גדעון ביגר, הילה טל, יוסף בן דוד, חירם דנין, יצחק ביילין, דב ברנע, מחקרים מארכיון "טוביהו", חוברות בהוצאת "אריאל, זאב וילנאי, זאב זיוון, חנינא פורת, יהודה גרדוס, נוגה ראב"ד, אבינעם מאיר, נמרוד לוז, הדס שדר, מעוז עזריהו, משה אלקיים, שפרה שורץ, נורית אלפסי, יצחק גלעד ופטר פביאן, אלי שטרן, עארף אל עארף, עמנואל מרקס, רות קרק, רמי אטינגון, ששון בר צבי ועוד. ברם דרורי מספר מחדש את העובדות והאירועים מזווית ראייתו, כשהם מלווים בתמונות וצילומי מסמכים ומבליטים בעיקר את הנשים והאנשים (יהודים, בדואים ואף מאומות העולם) שפעלו לייסודה של העיר, להגנה עליה, לקימומה מחדש ולהבאתה לסיפה של "מטרופולין הרביעי".

קטעי הפתיחה בספר מוקדשים לבאר שבע העות'מנית החל משנת 1864. הקטעים נקראים: באר אברהם, כי שם נשבעו שניהם; תיעוד הקמת עיר עות'מנית; המכתש בשכונה ד' ופרקים על המשפחות היהודיות הראשונות בעיר: מאיר שניידרוביץ' המכניקר; משפחת גורדון יקירי העיר; סיפור בניית המסגד הגדול; עוד תהיה כאן עיר יהודית; צבי הירשפלד וה"באראקען" בשביל התימנים; התימנים שבנו את גשר הרכבת העות'מנית; מגדל המים לקטרי הרכבת העות'מנית; כיצד נסעו לבאר שבע?; מכתב מדינה לבעלה אהרון לוי; אבשלום פיינברג בבאר-שבע. משלל הסיפורים והתמונות נציג כאן שתי דוגמאות כדי שהקורא יתרשם מהסיפורים והחומר הנלווה אליהם.

באמצע שנות השבעים היה דרורי מעורב בתגלית מרעישה - גילוי האלבום שהוקדש להנצחת הקמתה של העיר החל משנת 1900. יחד עם המושל הצבאי האחרון ששון בר-צבי, יצא למסע תיעוד וצילום האלבום והבאת הממצאים לבאר-שבע. כזכור, העיר נבנתה על-ידי שני מהנדסים ערביים מירושלים ושני מהנדסים אירופים. התוכנית המרכזית הייתה "שתי וערב" כלומר שיטת הגריד המתבססת על המסגד הגדול הפונה למכה. באותה עת היו בבאר שבע כ-1,000 תושבים רובם מוסלמים. רחוב של 20 מטר חילק את העיר לאזורה הצפוני והדרומי. העות'מנים ביקשו מצלם ארמני מירושלים להנציח את עבודות הקמת העיר משנת 1900 ועד שנת 1917 כולל השטח המדברי שבו היו נטועים אוהלי המהנדסים והמודדים. וכאן מתחיל מעין סיפור בלשי: האלבום היה בידי מושלה הטורקי של העיר ובנו ירש אותו. בשנת 1951 נמסר האלבום במתנה לשגרירות הישראלית בקושטא וממנה הועבר למוזאון הנגב. העותק אבד אך ידועים הפרטים עליו: גודלו 28/29 ס"מ, ובדף האחרון כתב גורהן בלגה שגדל בבאר שבע (בנו של המושל) "הנני מעביר את האלבום הרצוף לידיו של ט. ארזי עבור המוזאום של באר-שבע". דרורי מצא על הכריכה הקדמית מספר צילומים המנציחים את העברת האלבום לידי השגרירות הישראלית. לסיפור מוצמדות שלוש תמונות בשחור לבן: ששון בר-צבי עם עלי אלעטונה בבית השייח' עלי בחברון שם נמצא האלבום החשוב בשנת 1974; 3 תמונות קטנות של מסירת האלבום בשגרירות; וכותרת המאמר שפורסם על דבר התגלית "בהארץ": "האלבום האבוד של באר שבע העות'מנית מוצג לראשונה". אך סיפור הבלשות עדיין לא הסתיים. ששון בר-צבי גילה לאחר מאמצים רבים את העותק השני של האלבום בביתו של שיח' עלי סולימאן אבן עטיה אל-עטונה, נכדו של ראש העיר הראשון בבאר שבע, המתגורר בחברון. סוכם שבתחילת 1974 יגיעו בר צבי ודרורי להעתיק את האלבום. דרורי הביא עמו ציוד צילום משוכלל להעתקה ובעת שהוא צילם את מאות התמונות ראיין בר-צבי את השייח'. דרורי הכין 3 עותקים מכל תמונה והאלבומים חולקו כך: הראשון נשמר "בארכיון גואל דרורי"; השני בארכיונו של ששון בר-צבי; והשלישי, נמסר במתנה לבנץ כרמל, סגנו של ראש העיר השלישי אליהו נאוי. אין ספק שהאלבום האבוד תרם רבות מבחינה מחקרית-אקדמאית הקשורה לתולדות העיר העות'מנית (העיר היחידה באימפריה שהוקמה בידי הטורקים) ומבחינת העניין המחודש בעיר העתיקה, בסגנון הבנייה והאדריכלות ובצורך לשקמה ולשמרה.

בסקירתו על התקופה המנדטורית מתדיין דרורי עם השאלה האם התקפת אנז"ק (כפי שתועדה בצילום הידוע כהסתערות האחרונה בעולם רכובה על סוסים) על עמדות הטורקים אכן הייתה או האם הצילום של החיילים האוסטרלים והניו-זילנדים המסתערים בוים לצרכים פנימיים? לאחר דיון מקצועי ארוך קובע דרורי כי עד היום לא נפתרה התעלומה והדעות חלוקות אם היה או לא היה. בקטע אחר המספר על פריח אבו מדיין (ראש העיר המעוטר) אנו לומדים כיצד נהגו הבריטים עם בעלי התפקידים שמונו עוד בימי העות'מנים ועל רצונם להמשיך ולכבד את המסורות השבטיות בנגב. אבו מדיין שימש כחבר מועצת העיר ומונה על-ידי העות'מנים לראש העיר. בעת כיבוש באר שבע על-ידי הבריטים שימש כמורה דרך לכוחות אנז"ק. הוא זכה לעיטורים מאת הצבא הבריטי ובשנת 1922 מונה לראש עיר מטעמם. ראש העיר בנה את ביתו הדו-קומתי וכן בתים נוספים בעיר. ביתו עמד שעמד בפינת הרחובות העצמאות והרצל שימש לאחר מלחמת העצמאות את ההסתדרות שבנתה את העיר ומוסדותיה. כותב על כך דרורי "תמיד תהיתי מה הסיבה שפריח אבו מדיין היה הבדואי היחיד שהסכים להתגורר בבאר שבע וכל שאר הבדואים בנגב, לא הסכימו לגור שם, למרות שהעות'מנים הבטיחו להם מגרשים חינם. את ההסבר לכך קיבל דרורי מישראל לולי סמילנסקי בו הוא מספר על ביקור דודו בבאר שבע. משה סמילנסקי סיפר כי כתשובה לשאלה מדוע שומם כל האזור סביב לעיר ללא עצים, שיחים או מבנים ענה אחד השייח'ים המכובדים כי אבותיהם הקודמים ציוו עליהם לא לשבת בבתי אבן כי יסודותיהם פוצעים את לב האדמה. יתר על כן הבדואים צוו לשבת באהלים, נשותיהם הצטוו לארוג את יריעות האוהל משיער הגמלים ונאסר עליהם לנטוע עצים מחשש שהם יסתירו את מראה "האדמה הקדושה" מעיניהם. בהמשך מקדיש דרורי סיפורים רבים המתחילים עם כיבוש הדרום בידי גנרל אלנבי, המקומון הראשון בבאר שבע (1926), בית הד"ר ראובן מאיר, בית חירם דנין, בית עארף אל עארף, בית הסיראייה ומצודת הטיגרט, הסביל של באר-שבע, עודה מנסור אבו מעמר; בית מרקחת הנגב, טייסת הנגב בשחרור הנגב, ליאונרד ברנשטיין בבאר שבע, "מבצע משה, ; הקומנדו הצרפתי; מיכאל הנגב - מוכתר המוכתרים; מלון הנגב, "מפעל הנגב", הדסה, בית החולים הראשון, דאוד אל נטור, ועוד. סיפורים על נושאים אלה נכתבו במחקרים.

בעשור הראשון למדינה התפתחה באר-שבע ואף הקימה את מערכת החינוך. בסיפור המוקדש למורה והמחנכת פועה מנצ'ל מגלה הקורא כיצד הגיע התלמיד גואל דרורי אל עולם הצילום, הקולנוע והתיעוד. וכך נאמר שם - בסוף כיתה י' נקרא דרורי לחדר המנהלת של תיכון א' ומוזמן לשבת. דרורי כולו מתוח ונרגש ושומע את המנהלת הדינמית שואלת לשלומם של הוריו שהכירה אישית. מנצ'ל סיפרה לדרורי כי היא עומדת לפתוח מגמה חדשה בתיכון בה ילמדו לצלם, לפתח את התמונות ולרכוש מקצוע. תחילה סירב דרורי וביקש להמשך ללמוד במגמה העיונית. אביו של דרורי ראה במגמה מעשה חיובי ולחץ על הבן להצטרף אליה. דרורי נכנע והחוג החל נודד מחדר לחדר בתיכון וחבריו החלו ללמוד צילום ממצלמות ישנות שהושאלו כנראה "ממוזאון לצילום" וכך למדו בתנאים לא תנאים בחדרי החושך והסטודיו. דרורי למד בבית הספר התיכון משנת 1964 ועד 1967 (עד פרוץ מלחמת ששת הימים), והיה לתלמידה המסור של מנצ'ל. הוא נוכח כבר אז שהייתה לה השפעה גדולה על כיוון חייו של התלמיד לאחר סיום לימודיו. כזכור מנצ'ל השתלמה בראשית שנות העשרים בפראג והייתה למורה לעברית עבור הסופר קפקא (הקורא המתעניין ישוב לפוסט שפורסם בבלוג שלי בניוז 1 על קורות חייה במפורט של מנצ'ל). לאחר שבעלה נפטר הגיעה מנצ'ל בשנת 1954 לבאר-שבע והחלה לגבש את רעיון בית הספר המקיף המתאים לילדי העולים החדשים שהציפו את העיר. פועה הביאה לבית הספר את הצייר דן לבני ואת הצלם דוד אולמר שייסד את בית הספר לצילום בו למד דרורי במחזור הראשון בלחצה של מנצ'ל. ועוד סיפור מעניין: הודות ליוזמתו של ד"ר זאב זיוון ששאל את דרורי מה גורל אוסף הצמחים של ברוך ציזיק ז"ל, התחכה הכותב אחר נדודי האוסף הנדיר ביופיו. תחילה הצטרף אוסף הצמחים לאוסף הפוחלצים שהביאה עמה ד"ר מנצ'ל לבאר שבע ואוחסנו לכמה שנים במקיף א'. לאחר מכן הועברו שני האוספים לספריה העירונית ויותר מאוחר הועבר האוסף הכולל (המכון הביולוגי-פדגוגי העירוני) לבית יציב. המכון גדל וספג לתוכו אוסף נוסף של מניה ופרץ אוריאלי. לימים העבירה העירייה את מחלקת הרווחה לבית יציב והאוספים כולם אוחסנו בשתי מכולות שהועברו למגרש החנייה של בית יציב. אגף הרווחה עזב לבסוף את המקום והמכולות בלילה אחד, בתחילת שנות השבעים נעלמו על תכולתן. הייתה זו אבדה כבדה למדע, לעיר באר שבע ולבעלי האוספים.

הסיפורים מהעשור השני המלווים בתמונות מסקרנות כללו: עליית יהודי מרוקו לבאר שבע; פליישר ופליישריזם; בניין העירייה; המאסטרו ניסים אלשיך; רות הילמן - האימא של המוזיקה בבאר שבע; אנדרטת לחטיבת הנגב; גלידה מונטנה; מסעדת מוריס; המכון הביולוגי-פדגוגי ועוד. גם בקטע זה נביא דוגמה לסיפור ותמונות המאפיינים את התקופה ואת סגנונו של הכותב. אי-אפשר לפסוח כמובן על האירוע הנדיר של ביקור הנשיא אנואר סאדאת בבאר-שבע. ב-27 במאי 1979 ביקר הנשיא המצרי בעירו של אברהם. ראש העיר אליהו נאוי יצר אוירה נאותה בשלטו בשפה ובהיכרותו את המנטליות המצרית. לטקס הגיעו כל גדולי המדינה ובראשם נשיא המדינה נבון וראש הממשלה בגין. בבניין העירייה נחתמה מגילת השלום ולאחר מכן נערך ביקור באוניברסיטת בן-גוריון. דרורי, שמונה לצלם האירוע מטעם העיר הגיע למרחק נגיעה מהנשיא וצפה בכל פרט ופרט של האירוע. כחודש קודם הכין דרורי ציוד מיוחד שאפשר צילום בצבע ובלילה הן פותחו במשך הלילה ובבוקר שלמחרת הונחו התמונות על שולחנו של ראש העיר נאוי שאמור היה לצאת לשליחות לחו"ל ורצה את התמונות עמו. דרורי נזכר כי בין לבין החליפו (הנשיא המצרי והוא) מבטים מחויכים. הוא זוכר רגעים אלה עד היום. אין לו ספק לדבריו, שזה הרגע הכי מרגש בתולדות העיר מאז מלחמת העצמאות.

הפרק כולל סיפורים על בית הכנסת הבבלי; קרוונים בנחל בקע; אגדת עבד אל מג'יד; בנץ כרמל; ימימה-הצדקת של באר-שבע; אבי זכאי - לוחם, חלוץ חוקר; האם הוטבלו כאן ילדים לנצרות?; אביב ולירז אימפריה; למדנו להגיד - קמפאי; מחנה ורד (ההרוס); התערוכות; דוד אולמר; פרופ' לדני; צייר מפות האנ"זק; שניידרוביץ'; המוכתרים העבריים בנגב; הגדת דרורי; איש המוסד באתיופיה; בית הקברות הצבאי; 70 שנה לכינונה של עיריית באר-שבע "ובית הצלמנייה". נביא גם כאן סיפור המאפיין את הכותב והתקופה. אין ראוי יותר מלהתייחס בסוף הסקירה אל מקצועו של דרורי - הצילום. הכותרת היא: התערוכות במוזאון לתרבות האסלם ועמי המזרח.

לאחר שבאר שבע זכתה בבג"ץ (שנמשך מ 2002 - 20011) על זכותה להמשיך ולקיים במבנה המסגד את המוזאון התבקש דרורי על-ידי ראש העיר להקים תערוכה שתשמש כאבן בוחן לפסיקת בג"ץ ויחד הוחלט כי השם יהיה: "תולדות באר-שבע 100 - 2011". כזכור כבר משנת 1950 הוסב המסגד למוזאון. בנובמבר 2011 נחנכה התערוכה ההיסטורית שאותה אצר דרורי חוקר העיר והפטריוט המקומי. התערוכה סקרה את תולדות העיר הייתה מורכבת מחפצים נדירים ותמונות. דרורי נקרא ביום הפתיחה לשאת נאום ובו הסביר את הרציונל שלה. הוא סקר את ההיסטוריה של העיר וסיים במילים אישיות: "חיי העיר החלו לפרוח. עם הורי העולים במעברת האוהלים ראיתי את שיכון צפון. היא שכונה א' של היום נבנה... נבנה בית החולים המרכזי לנגב בניין העירייה האוניברסיטה ועוד רבים אחרים. ...היום המסע במכונת הזמן תם ונשלם. היום אני מחזיר את מכונת הזמן שרוביק (ראש העיר) נתן לי, ..בתקוה שהמסמכים, הצילומים, הציורים הרישומים והחפצים שאספתי ילמדו את נכדי, ואת כל ילדי העיר ודור העתיד - את הסיפור המופלא שחוותי תוך הקמת התצוגה...". דרורי הזמין אישית את ראש העיר לשעבר נאוי ואשתו ואת ציון וחנה שורק והדריכם בפרטי פרטים. סיכם נאוי את חוויותיו מהתערוכה "לא היה זה יום בחיים אלא מתנה לחיים". בתום הזמן שהוקדש לתצוגה היא הועברה לחמש שנים "למתחם הקטר" ושימחה ולימדה את אזרחי העיר.

היה כדאי לקרוא עד הנה משום שהקטע האחרון בספר מספר על החלום של דרורי ומיכל ההולך ומתגשם. הקטע מלווה בשלושה צילומי יסוד: האחד תיק "הצלמנייה" המונח בעירייה משנת 21014; חלל המוזאון והגלריה העתידית משנת 2018; בית "הצלמנייה" (המשוחזר) הסמוך לבית האמנים, המואר בלילה. על יותר מ-5 עמודים נפרש סיפור הקמת "הצלמנייה", סיפור השחזור ונמנות מטרות הבית (רציונל וחזון). נזכיר כמה אלמנטים חשובים: הרעיון נולד לפני 10 שנים במוחו של דרורי שהיה אז בעל אוסף של למעלה מ-1,500 מצלמות החל משנת השמונים של המאה ה-19. העירייה מסרה לידי גואל ומיכל מבנה מנדטורי משנת 1936 בסמוך לבית האמנים. המבנה שהוא בין 7 המבנים היפים בעיר, החל עובר תהליך ארוך ומורכב של שיפוץ. הבית עמד כבר לפני חנוכתו אך בגלל 3 מערכות בחירות והפנדמיה נדחה האירוע. החזון שליווה את השיפוץ היה הקמת מרכז בינלאומי לאמנויות הצילום בבאר שבע. להלן מונה דרורי את מטרותיו: תערוכת קבע, גלריה לתערוכות צילום, בית ספר איכותי לצילום, ארכיון הצילומים של העיר, מכון מחקר למורשת העיר, הביאנלה לצילום של באר-שבע. "שבע זום", תחרות צילום שנתית, תולדות באר שבע בתערוכות, הקמת רשת אינטרנט עירונית, פרויקט צילום רחוב, מרכז למורשת ותיקי העיר, חצר להרצאות, חנות מזכרות ופינות קפה. לאזרחי העיר, לתושבי עיירות הפיתוח הסמוכות ואל כל החיים בנגב - זהו ספר מרתק המחייה את העבר של באר-שבע במילה ובתמונה. רוצו לקרוא.