בבית האבות בו אני חי, אני מתבקש בכל יום שבת להיות עשירי למניין. השבת אקרא עם חברי את פרשת "תרומה", אך לא אשתף את ידידי בהרהורי, העלולים לפגוע בלהט אמונתם. לכן אנצור את הרהורי עמי ועם האתר, בו אני עתה מקלידם.
הפרשה מתמקדת במידה רבה בבניית הבית,
בו ישכון אלוהי ישראל. מיותר לציין, שעם ישראל נמצא בראשית דרכו במדבר, ונושא עמו את לוחות הברית, אותם יידרש העם לשכן במקום מכובד וראוי.
הפרשה נפתחת בספר שמות, פרק כ"ה בהוראה: "דַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיְִּּקחוּ לִי תְּרוּמָה... כָּל-אִישׁ, אֲשֶׁר יִדְבֵנוּ לִבּוֹ... (שם פסוק ב'). אודה, שכבשה אותי נימת הפתיחה של הפרשה, כפי שבאה לידי ביטוי בפרק כ"ה פסוק ב' המדגיש שעלות בניית הבית מבוססת על העיקרון - "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְבֵנוּ לִבּוֹ". נכבשתי בעולמו הרוחני של המחוקק בפסוק ב', המשאיר את כל נדבכי המערך הכספי בבניית הבית תחומים במרחבי נדיבות הלב של כל פרט ופרט בחברה הישראלית.
לצערי, הסיפוק מקביעת נדיבות הלב כערך כספי ראשוני, המנווט את מלאכת הבנייה של בית יקר לעולם הרוחני היהודי, עלה יותר מדי מהר על שרטון, כשבפסוק ג' קורה לי משהו מצער, כי המילה תרומה חובקת בה שלל פריטים יקרי ערך המפורטים בפסוק ג': "זָהָב וְכֶסֶף וּנְחוֹשֶׁת".
אודה, שחשתי כאב, כי כל צפייתי לבניית בית, שיחבוק בכל פינה צניעות וענווה רבה הושבה ריקם בהתנסחות המופגנת בפסוקים ד' - י'. בפסוקים האלה התעצמה עוצמת הפער בין המעטה החיצוני המוזהב עם שלל אבני חן יקרים ובין הפנימיות, החובקת בחובה עוצמות של עולם ערכים מוסרי ואנושי.
אני בדעה, שלפנימיות הערכית-המוסרית לא מתאים מעטה מופרז המופגן בעושרו הנוצץ. אני בדעה, שהפנימיות הערכית והמוסרית של העולם היהודי הייתה חייבת לקבל אך ורק מעטה צנוע וענו, המתאים לתכנים הערכיים והמוסריים. לא מרפה ממני השאלה לשם מה נחוץ כל הפאר לבית, שהוא תמרור דרך לעולם של רוחניות ויציקת נדבכים ערכיים ובין החובה לצקת "אַרְבַּע טַבָּעוֹת זָהָב" (שם, פסוק י"ב) לא ברור לי הקשר בין הדרישה: "וְצִפִּיתָ אוֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֵּנוֹ" (שם, פסוק י"ג)
ובין הדרישה לצקת על הלב את התכנים הערכיים הגנוזים בבית, שחשוב להקימו, אך מן הראוי להקים בית, שמשדר צניעות וענווה.
כל שבת נעים לי מאוד לחוש את הלהט של תשעת החברים, שאני אהיה להם עשירי למניין בבית הכנסת בשבת פרשת "תרומה". נעים לי לחוש את להט האמונה, המעניקה להם כוחות וחיות מחודשת בהתמודדות עם מה שהקשישות "מנדבת" לגופם. אני אמנע מלשאול אותם מדוע ערכים רוחניים טהורים חייבים לשכון ב"אֲרוֹן אֲשֶׁר אֶתֵּן לְךָ... וְעָשִיתָ כּפּוֹרֶת טָהוֹר ...וְעָשִׁיתָ כְּרוּבִים זָהָב" (שם, פסוק כ') בשיחת הרעים בתום התפילה לא אזעק בפני חברי את מה שבוער בתוכי -
מה למנורת הזהב, זהב טהור, ומה לְזֵר הזהב סביב הארון לעולם הערכים המוסרי שלנו. עולם הערכים, שנדבכי קיומו מעוגנים בצניעות ובענווה, אינו מבין מה עושים מעליו עטיפות הזהב הטהור.
