קשה מאוד להישאר אדישים לסערה שפוקדת את משפחת עמוס עוז בעקבות הספר המטלטל שכתבה ופרסמה בתו האמצעית, גליה עוז. הספר עצמו, שהוא מסמך וידוי, חודר לנימים הדקים ביותר של הנפש ומרעיד אותם. קשה מאוד להישאר אדישים לכאב הנורא שמבצבץ מכל מילותיה, כאב שממש מעלה דמעות בעיני עכשיו. אני רואה לנגד עיני את הילדה הקטנה, שכמהה כל כך לאהבת אביה, למילות החיבה שלו, שנצמדת אליו כל כך, ואת שברון לבה כשהיא מרגישה דחויה ועזובה. גליה עוז כתבה מתוך נהמת לבה, מתוך כאב איום ושברון לב נורא, שלא התרפא עד היום, למרות שהיא כבר בעצמה מבוגרת ואם לילדים. זה רק מראה לנו כמה חוויות הילדות יכולות להיות קשות ואיומות, וכמה קשה לרפא אותן. לבי עם גליה, עם הסבל שלה, עם הכאב שלה, וצר לי מאוד שקשה לה כל כך להחלים מהכאב הזה.
מצד שני קיימת שאר המשפחה – האם ושני הילדים האחרים, שמכחישים כמעט מכל וכל את ההתעללות שעברה גליה ומציירים תמונה אידילית של משפחה אוהבת. הפער הגדול בין שתי נקודות הראות האלה, שתי תפיסות המציאות הללו, מזכיר לי את הסרט רשומון, שבו יש סיטואציה מסוימת המסופרת מנקודות ראות שונות וסותרות זו את זו, למרות שמדובר בדיוק על אותה סיטואציה. אני מאמינה לגליה שחוותה כאב לב נורא בילדותה ושהיא מתקשה להחלים ממנו. ואני גם מאמינה לשאר בני המשפחה שלא חוו אותו כאב, או שהם מתכחשים לו, או שהם מעלימים אותו. בכל מקרה, יש כאן סיטואציה מסוימת שנתפסה ונקלטה על-ידי הנוכחים בה בצורה אחרת לגמרי.
פניה ודניאל רואים בעמוס עוז אב טוב, נדיב, אוהב. פניה אפילו זוכרת שתי סיטואציות שמזכירה גליה, אבל אומרת שהן היו חד-פעמיות. פניה כנראה לא חוותה מה שחוותה גליה, כי כל ילד מקבל את חווית ההורות של הוריו בצורה שונה, וגם ההורים, למרות שאני מאמינה שהם רוצים להתייחס אל כל הילדים שלהם בצורה שווה, לא תמיד עושים זאת, וגם לא תמיד באופן מודע. אני מאמינה לפניה ולדניאל שחוו את אביהם בצורה אחרת לגמרי. זו חווית הילדות שלהם ואין לקחת אותה מהם. אבל אני מאמינה בדיוק באותה צורה לחווית הילדות של גליה, מכיוון שזוהי החוויה האישית שלה ואין לקחת אותה ממנה או להכחיש אותה.
המסקנה היחידה שהגעתי אליה תוך כדי קריאת הספר וצפיה בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" שבה התראיינו פניה ודניאל היא שזוהי חווית רשומון. כל אחד מהצדדים חווה את הסיטואציה בצורה אחרת, למרות שכולם גדלו באותו בית ואצל אותם הורים. כל אחד בנוי באופן אחר וכל אחד מתרשם מדברים בצורה אחרת. לכן אין לדעתי כל מקום לתגובות המתלהמות שראיתי באמצעי המדיה השונים, תגובות של קוראים, תגובות של עיתונאים, שרובם נוטים "לקחת צד" ולצדד בצד זה או אחר.
אני חושבת שמה שהתרחש במשפחת עוז מתרחש בהרבה משפחות, שבהן הורה אחד או שניהם מאבדים לפעמים את שלוות רוחם ומתפרצים, והילדים שחוו זאת לא תמיד יכולים להבליג על כך ולפעמים זה מלווה אותם שנים ארוכות וגם בבגרותם קשה להם להשתחרר מזה. אני מאמינה שעמוס עוז אהב את גליה בדיוק כמו שאהב את שאר ילדיו. הוא פשוט איבד את עשתונותיו כמה פעמים והיא בדיוק הייתה שם וספגה את נחת ידו. הנקודה היא שאנו מצפים מסופר בשיעור קומה כזה שיהיה מעין דמות אידילית, דמות ללא כל רבב, שנוכל להאמין שהוא מעין אדם על. אבל עמוס עוז היה אדם ככל אדם, ממש כמונו, עם אותם רגשות ואותן התפרצויות זעם שיש להרבה מאתנו. אז כן, הוא איבד את עשתונותיו לפעמים, ונראה לי שגם התחרט על כך מאוד, הוא כתב על כך הרבה בסתר והיחסים עם בתו הכאובה הכאיבו גם לו מאוד.
יש כאן טרגדיה, אולי לא טרגדיה יוונית, אלא טרגדיה אנושית, של אנשים שאוהבים זה את זה וזה את זו מאוד, אלא שלפעמים משתלט על אחד מהם הכעס והוא מתנהג מתנהג בצורה פוגענית. אבל צריך לזכור שהתנהגות כזו היא אנושית, שאף אחד מאתנו אינו מושלם, ואין לצפות מעמוס עוז, שהיה באמת סופר משכמו ומעלה, שיהיה אדם מושלם. גם לו היו חסרונות, כמו לכולנו. וכדאי שנזכור שכולנו מועדים ליפול, גם כהורים, בצורה זו או אחרת. אין זה מצדיק כמובן התייחסות לא נאותה לילדים. אני רק אומרת שכולנו בני אדם וכולנו יכולים לעשות טעויות וכולנו יכולים ליפול.
הדבר הטוב והיפה ביותר שיכול היה להתרחש בסיטואציה הזו הוא שגליה, למרות כל מה שחוותה, הייתה מוצאת בעצמה את הכוח לסלוח לאביה על הטעויות שעשה כאשר גידל אותה, לא להתכחש להן, לזכור אותן, אבל לגלות בעצמה את גדולת הנפש ולסלוח לאביה, שנראה לי שאהב אותה מאוד, רק לא כל כך ידע כיצד לבטא את אהבתו.
