תתי האדם, נערי הזוועות, המתנחלים האלימים, הסכנה לדמוקרטיה, אלה בדיוק אותם הנערים הישנים באוהל מט לנפול, נאבקים ברוחות הרעות, נאחזים באהבת התורה, באהבת הארץ, באהבת ישראל. אינני יודע מה יעלה בגורלה של הישיבה על תלמידיה המוסרים נפשם ממש למען היאחזות בחלק זה בארץ ישראל. אינני יודע האם תיחרב בפעם השנייה, האם ייעקרו תלמידיה, האם יועברו למקום אחר, האם יופקרו לגורלם ויישאו מאבקם על גוום עד החלטת פוליטיקאי כזה או אחר.
ייאמר כי חבורה מופלאה זו המסרבת לנטוש את חומש, עוברת ביודעין על חוק, חוק ההינתקות, חוק שנכתב בדם יהודים רבים מאז עקירת החממות בגוש-קטיף, הרס בתי הכנסת והפיכתם למוצבים קדמיים של ארגון הטרור החמאס. עקירת וגירוש היהודים המתיישבים מביתם והריסת יישוביהם עד היסוד הם המשכו הישיר של הסכם הכניעה, הסכם אוסלו, הסכם שגבה מחיר נורא של למעלה מאלף יהודים שהפכו למצבות קרות ואנדרטאות לכישלון המפואר בתולדות העם היהודי.
הצעירים שהחליטו כבר לפני שש עשרה שנים להיאחז בציפורניהם בחומש הקימו ישיבה, בנו סביבה קהילה, קהילה ששילמה בדמם של יהודים שביקשו לא לנטוש חבלי מולדת. אפשר לחלוק על החלטתם לעשות דין לעצמם, להיות מוכנים לשלם מחיר אישי על הפרת החוק בגיבוי ושתיקה של ממשלות ישראל, אך אי-אפשר שלא להתפעל מהנחישות, מההקרבה, מהגבורה והעמידה האיתנה כנגד כל הסיכויים.
הצעירים החיים בתנאי מצוקה קשים תוך ויתור מוחלט על הנאות חומריות והכל כדי ללמוד תורה מתוך אהבה בארץ ישראל, המסורים באפן הרואי ודבקים בשליחותם הפרטית והלאומית שלא להפקיר לאויבים חלקי מולדת, הם בעיני ישראל אשר בם אתפאר. ממשלת ישראל והעומד בראשה, נפתלי בנט, החליטו להעניק פרס ניחומים למשפחת הרוצח, לעקור את הישיבה בחומש.
ביום בו שילם בחייו ונרצח עלם החמודות תלמיד הישיבה הצדיק, יהודה דימנטמן הי"ד רק בן עשרים וחמש, אישה האהוב של אתיה ואביו של דוד הפעוט, אשר לא יוכל לקרא 'אבא אבא' עם השן הראשונה, עם הצעד הראשון, עם החיוך הראשון. ביום הזה הוחלט, לא על הרחבת היישוב, לא על בניית קבע להיכל הישיבה, לא על העלאת בולדוזרים לבנייה משמעותית ביישוב כי אם על חורבן הישיבה וגירוש היהודים מחומש. ממשלת השינוי, הריפוי, האיחוי, החליטה להביא את הרוח המיוחדת לה בזמן שאתיה ומשפחת דימנטמן מבכים את הירצחו של הבעל והבן.
עולם הפוך ראיתי. החלוצים של הדור, מוסרי הנפש על יישוב ארץ ישראל, סיירת המטכ"ל של הדור עם מדי כהונה ולוויה מאוימים, מגורשים, נעצרים, אוהליהם נעקרים בהוראת הממשלה ודמו של יהודה זועק מן האדמה וברמאללה מחייכים. הפוליטיקאים בעת הזו, ובהם מי שראה במתיישבים את כל מומיו, חייבים לדעת כמאמר גיבורת סרט הילדים הנפלא, 'מולאן', גם אם הרוח סוערת ההר לא יתכופף בפניה', וההר הנחוש כל ימות השנה לא יתכופף.
את הגיבורים מהמאהל בחומש יש לשאת על כפיים, הגיבורים הללו הם העדות הכמעט יחידה שעוד לא אבדה תקוותנו לחלוטין. אל מול הלהט, הנחישות, העוצמה היהודית יש רק להביט בעיניים נרגשות ולהתפלל שלא ייגמר לעולם, חומש לא תיפול שנית.
